טלי גוטליב חשפה את הנשק הסודי של חמאס – והצבועים בחרו לירות בשליחה!
הסערה, הו הסערה. שוב מתנפלים על ח"כ טלי גוטליב. שוב צרחות שבר, שוב קריאות 'גנאי', ושוב מקהלת הצדקנים ממהרת לשלוף את קלשוניה הווירטואליים. והפעם, על מה יצא הקצף? על כך שח"כ גוטליב העזה, רחמנא ליצלן, לדבר על מציאות מורכבת, כואבת, כזו שלא מתיישרת עם סיסמאות פופוליסטיות ורגשנות מתקתקה. היא העזה להצביע על פיל ענק שנמצא בחדר, פיל שכולם רואים אך מעטים מעזים לדבר עליו: מלחמת התודעה האכזרית והמתוחכמת שמנהל חמאס, גם באמצעות החטופים, קורבנותיו הטרגיים ביותר.
אז בואו נשים את הדברים על השולחן, בלי כפפות של משי ובלי פוליטיקלי קורקט שנועד לטשטש את האמת. כשח"כ טלי גוטליב התייחסה להשפעה האפשרית של השבי על החטופים ששבו, היא לא 'התקיפה' אותם, לא 'זלזלה' בסבלם ולא 'האשימה את הקורבן', כפי שמיהרו לצרוח מבקריה. היא הצביעה על תופעה ידועה, מתועדת ומטרידה מאין כמותה – תסמונת שטוקהולם, שטיפות מוח, וההשפעה הפסיכולוגית העמוקה שיש לשובי אכזר על קורבנותיו. האם מישהו באמת מאמין שארגון טרור רצחני כמו חמאס, שכל מטרתו היא השמדת ישראל וזריעת טרור פסיכולוגי, לא ישתמש בכל כלי אפשרי, כולל החטופים עצמם, כדי לקדם את מטרותיו התעמולתיות?
הטענה ש'כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס, מדבר את מה שחמאס משמיע' היא אולי בוטה, אולי מכלילה מדי בניסוחה הראשוני כפי שצוטט, אך היא נוגעת בעצב חשוף וכואב של מציאות שקשה לעיכול. זו אינה האשמה של החטופים, חלילה וחס. הם הקורבנות הראשונים והאומללים ביותר במערכה הזו. זוהי הכרה מפוכחת בכוחה ההרסני של מניפולציה פסיכולוגית ארוכת טווח בתנאי לחץ קיצוניים. חמאס לא רק כולא את הגוף, הוא מנסה לכלוא את התודעה, לשבור את הרוח, ולהפוך את קורבנותיו לשופרות, גם אם שלא במודע, של מסריו הארסיים. האם להכחיש זאת זה להיות 'רגיש'? או שמא זו עצימת עיניים מסוכנת?
ח"כ גוטליב, משפטנית חריפה ובעלת ניסיון, מבינה היטב את מורכבות המצב. היא לא פועלת מתוך רגשנות מתפרצת, אלא מתוך ניתוח קר של המציאות ודאגה עמוקה לביטחון המדינה ולחוסנה החברתי. בעוד אחרים בוחרים להתמקד בקנקן – בניסוח, בטון, ברגישות (האמיתית או המדומה) – גוטליב מתעקשת להתבונן במה שיש בו: באיום האסטרטגי שמציבה מלחמת התודעה של חמאס. היא מבינה שחלק מהמערכה הוא לערער את אמון הציבור הישראלי בעצמו, במנהיגיו, ואף בחטופים ששבו, על ידי זריעת מסרים מניפולטיביים דרכם.
ומי הם אותם 'רגישים' שתוקפים אותה בחמת זעם? האם הם באמת דואגים לחטופים, או שמא הם מנצלים את סבלם לניגוח פוליטי? האם הם מבינים את ממדי הלוחמה הפסיכולוגית שמתנהלת נגדנו? או שאולי נוח להם יותר לחיות בעולם של שחור ולבן, של טובים מוחלטים ורעים מוחלטים, עולם שבו 'אסור' לומר אמיתות קשות גם אם הן חיוניות להבנת המצב?
הצביעות זועקת לשמיים. אותם גורמים שממהרים לגנות את גוטליב על 'חוסר רגישות' הם לעיתים קרובות אלו ששותקים כאשר גורמים אחרים, לעיתים מתוך המערכת הפוליטית עצמה, מפגינים חולשה, מפיצים נרטיבים תבוסתניים, או אפילו פוגעים במאמץ המלחמתי באמירות חסרות אחריות. אבל כשמדובר בטלי גוטליב, פתאום כולם נזכרים להיות אבירי המוסר והרגישות. מדוע? אולי מפני שהיא לא מתיישרת עם הקו, מפני שהיא מעזה לומר את מה שאחרים חושבים בלב אך חוששים להביע בקול רם. אולי מפני שהיא מפריעה להם את הנוחות שבשתיקה, את האשליה שהכל בשליטה ושהאויב שלנו פועל בכללים של ג'נטלמנים.
שר הפנים, משה ארבל, מיהר לגנות. גינוי פוליטי הוא כלי קל לשליפה. אך האם הוא, או כל מבקר אחר, הציע דרך להתמודד עם התופעה המוכרת של השפעה פסיכולוגית על שבויי מלחמה או חטופים? האם הם מספקים מענה לאתגר התודעתי שחמאס מציב בפנינו? קל מאוד לגנות את השליח, קשה הרבה יותר להתמודד עם המסר, במיוחד כשהוא קשה ולא נעים.
האמת היא שטלי גוטליב לא פגעה בחטופים; היא ניסתה, אולי בדרכה הישירה והבלתי מתפשרת, להגן עליהם ועל החברה הישראלית כולה מפני מניפולציה עתידית. היא קראה לנו להתפכח, להבין את עומק התחבולה של האויב, ולהיות מוכנים. מי שמציג אותה כ'חסרת רגישות' או 'אכזרית' עושה שירות רע לאמת, ומסייע, גם אם שלא במתכוון, למאמצי הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס, שמעוניין בדיוק בזה – שנריב בינינו, שנתקוף את מי שמנסה לחשוף את שיטותיו, ושנישאר עיוורים לסכנות האמיתיות.
במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, ראוי שנעצור לרגע ונשאל את עצמנו: מהי האמת שטלי גוטליב מנסה לומר לנו? האם ייתכן שבתוך הבוטות והישירות שלה מסתתרת אזהרה חשובה שאסור לנו להתעלם ממנה? האם הרגישות המזויפת והפוליטיקלי קורקט לא הפכו למסך עשן המסתיר מאיתנו את המציאות האכזרית של מלחמת הקיום בה אנו נתונים?
טלי גוטליב אינה נביאה, אך היא בהחלט קול שונה, קול אמיץ שלא חושש לגעת בפצעים פתוחים. היא מבינה שכדי לנצח במלחמה, לא מספיק רק כוח צבאי; דרושה גם חסינות תודעתית, הבנה של האויב, ונכונות להתמודד עם אמיתות קשות. הגיע הזמן להפסיק לירות בשליחה, ולהתחיל להקשיב למסר. כי במלחמה כמו במלחמה, מי שבוחר בנוחות על פני האמת, מסכן את ביטחונו.