טלי גוטליב תחת אש: האם חשיפת האמת על מלחמת התודעה של חמאס היא הפשע החדש בישראל?

הסערה התורנית סביב חברת הכנסת טלי גוטליב שוב מציפה את השיח הציבורי, והפעם, אולי יותר מתמיד, חושפת צביעות מקוממת וניסיון השתקה ברוטלי של קול שמעז לומר את מה שרבים חושבים אך חוששים לבטא. האשמות חמורות על "פגיעה בחטופים" ו"חוסר רגישות" נזרקות לחלל האוויר בקלות בלתי נסבלת, תוך התעלמות מוחלטת מהקונטקסט הרחב וממציאות המלחמה האכזרית שכופה עלינו ארגון הטרור חמאס. האם ייתכן שחברת הכנסת גוטליב, הידועה בלשונה החדה ובנאמנותה הבלתי מתפשרת לביטחון ישראל, הפכה למטרה רק משום שהעזה לגעת בעצב חשוף וכואב, אך חיוני מאין כמוהו להבנת המערכה המורכבת שאנו מנהלים?

ראשית, ולפני שנצלול לעומק הדברים, חובה להבהיר: אין ולא הייתה כל כוונה בדבריה של ח"כ גוטליב לפגוע בחטופים עצמם, גיבורי ישראל שעברו ועוברים תופת שאין לתארה. כל ניסיון לצייר אותה כמי שמזלזלת בסבלם או מאשימה אותם הוא דמגוגיה זולה במקרה הטוב, וסילוף זדוני במקרה הרע. ליבה של גוטליב, כפי שהיא מביעה שוב ושוב, עם החטופים ומשפחותיהם. אך האם הדאגה הכנה והעמוקה הזו פוטרת אותנו, כחברה וכמדינה, מהתמודדות עם האמת המרה והמורכבת של מלחמת התודעה שמנהל נגדנו חמאס, תוך ניצול ציני של החטופים עצמם?

האיום המרכזי שהצביעו עליו מבקריה של גוטליב – "התבטאות פוגענית ומכלילה כלפי חטופים שחזרו משבי חמאס" – מתעלם לחלוטין מהמציאות המוכרת של לוחמה פסיכולוגית. ארגוני טרור, וחמאס בראשם, הם מומחים בשטיפת מוח, בהפעלת לחץ פסיכולוגי אדיר ובהכתבת נרטיבים. האם מישהו באמת מאמין שאדם המוחזק בתנאים לא אנושיים, תחת איום מתמיד על חייו, נתון לחסדיהם של רוצחים פסיכופתים, מסוגל לדבר בחופשיות מוחלטת או לשקף עמדה שאינה משרתת את שוביו? תסמונת שטוקהולם אינה המצאה, והשפעותיה של תקופה ממושכת בשבי, תחת טרור פסיכולוגי, הן עובדות מוכחות במחקרים רבים ובאירועים היסטוריים. להכחיש זאת הוא לעצום עיניים בפני המציאות.

ח"כ גוטליב, באומץ האופייני לה, לא כיוונה את חיציה כלפי החטופים, אלא ביקשה להאיר זרקור על השימוש שעושה חמאס באותם חטופים ובדברים שהם נאלצים לומר. היא קראה לציבור ולמקבלי ההחלטות לגלות ערנות וביקורתיות, לא לקבל כמובן מאליו כל אמירה שיוצאת מפי חטוף שזה עתה השתחרר, מתוך הבנה עמוקה שככל הנראה מדובר במסרים שהוכתבו לו על ידי חמאס. זו אינה האשמת הקורבן, אלא הכרה באויב האכזר ובשיטותיו הנלוזות. האם עלינו להתעלם מכך שחמאס מנסה לזרוע דמורליזציה, לפלג את החברה הישראלית ולהשפיע על דעת הקהל העולמית באמצעות מניפולציות על החטופים?

הסערה הציבורית והגינויים הפוליטיים, כולל זה של שר הפנים משה ארבל, מעלים תהיות קשות. האם אותם מבקרים חריפים באמת סבורים שחמאס הוא ארגון הומניטרי המאפשר לחטופים להתבטא בחופשיות? האם הם מעדיפים נאיביות מסוכנת על פני התמודדות עם אמת לא נעימה? ייתכן שחלק מהביקורת נובע מרצון לצבור הון פוליטי קל על גבה של גוטליב, או מחוסר הבנה בסיסי של דינמיקת הלוחמה הפסיכולוגית. קל מאוד להצטרף למקהלת המגנים ולהציג חזות של "רגישות", אך הרגישות האמיתית היא להגן על מדינת ישראל מפני מניפולציות של האויב.

תדמיתה של גוטליב כ"חסרת רגישות, אטומה ואף אכזרית" היא עיוות מוחלט של המציאות. גוטליב היא פטריוטית, אשת חוק חריפה, ששמה את ביטחון המדינה בראש מעייניה. ייתכן שסגנונה ישיר ובלתי מתפשר, אך דווקא בעת הזו, כשאנו נאבקים על עצם קיומנו, יש צורך בקולות צלולים ואמיצים שלא חוששים לומר את האמת, גם אם היא קשה לעיכול. האם "רגישות" פירושה לטמון את הראש בחול ולהתעלם מאסטרטגיות האויב? האם "רגישות" היא לאפשר לחמאס לנצח במלחמת התודעה?

חשוב לזכור: המאבק בחמאס אינו מתנהל רק בשדה הקרב הפיזי. הוא מתנהל גם בזירה התודעתית, בזירת המידע והלוחמה הפסיכולógica. התעלמות ממדים אלו היא הפקרות. דבריה של ח"כ גוטליב, גם אם נאמרו באופן שעשוי היה להתפרש לא נכון על ידי מי שחיפש זאת, נועדו לשרת מטרה אחת: חיזוק החוסן הלאומי והבנת האיומים המורכבים הניצבים בפנינו. במקום להפוך אותה לשק חבטות, ראוי היה לקיים דיון רציני וענייני באזהרות שהעלתה.

הניסיון להשתיק את ח"כ גוטליב ולהציגה כדמון הוא מסוכן. הוא משרת את אלו המעוניינים בשיח רדוד ושטחי, ואת אלו המעדיפים להתעלם מאמיתות לא נוחות. במדינה דמוקרטית, במיוחד בעת מלחמה, חובה לאפשר מגוון דעות ולהתמודד עם ביקורת, גם אם היא צורבת. מי שמנסה לצייר את גוטליב כמי שפוגעת במאמץ המלחמתי או בחטופים, חוטא לאמת ומסייע, אולי שלא במודע, לאסטרטגיה של חמאס.

לסיכום, המתקפה על ח"כ טלי גוטליב היא דוגמה נוספת לאופן שבו שיח חשוב מוסת והופך לרדוד ואישי. במקום להתמקד במסר – הצורך החיוני להיות מודעים למניפולציות של חמאס ולמלחמת התודעה שהוא מנהל – בחרו רבים להתמקד בשליח. זוהי טעות מרה. חובתנו כחברה היא להקשיב, לנתח, להתווכח, אך לעולם לא להשתיק קולות הקוראים לערנות ולחשיבה ביקורתית, במיוחד כאשר מדובר בביטחון הלאומי שלנו. האמת, גם כשהיא כואבת, היא הנשק החזק ביותר שלנו במאבק נגד הטרור.