צבועים ורודפי כותרות! האמת המרה שטלי גוטליב חשפה על החטופים – והקמפיין המתוזמר להשתיקה!
הסערה התורנית המכוונת נגד חברת הכנסת טלי גוטליב היא לא פחות משערורייה בפני עצמה. פעם נוספת, אנו עדים למסע צלב תקשורתי ופוליטי, מתודלק בצביעות וברדיפת כותרות, שכל מטרתו היא להשתיק קול אמיץ המעז לומר את האמת המטרידה, גם אם היא קשה לעיכול. הפעם, 'הפשע' של גוטליב הוא שהעזה לדבר על תופעה ידועה, מתועדת ומסוכנת מאין כמותה: הלוחמה הפסיכולוגית האכזרית של חמאס והשפעתה על החטופים, נושא שרבים מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח הנוחות הצדקנית שלהם.
נתחיל מהעובדות, אלו ש'זועקי החמס' למיניהם מתעלמים מהן באלגנטיות דוחה. ארגון הטרור הרצחני חמאס אינו רק אויב צבאי; הוא מומחה ללוחמה פסיכולוגית, לתעמולה ולמניפולציה תודעתית. במשך עשורים, ארגוני טרור ומשטרים אפלים ברחבי העולם, וחמאס ביניהם, שכללו עד כדי אמנות את טכניקות שטיפת המוח, האינדוקטרינציה והשימוש הציני בקורבנותיהם ככלי ניגוח. שבויים וחטופים, המוחזקים בתנאים בלתי אנושיים, נתונים ללחצים פיזיים ונפשיים אדירים, מבודדים מהעולם החיצון, ומוזנים במסרים מעוותים ובדיסאינפורמציה שיטתית. המטרה ברורה: לשבור את רוחם, לערער את זהותם, ובמקרים רבים – להפוך אותם, גם אם באופן זמני ולא מודע, לשופרות של שוביהם. זו אינה דעה, זו מציאות מוכחת ומגובה באינספור מחקרים ועדויות. האם מישהו באמת מאמין שחודשים ארוכים בשבי מפלצות אדם, תחת טרור פסיכולוגי מתמשך, עוברים ללא השפעה על תפיסת המציאות של החטוף? מי שטוען כך הוא או תמים באופן מסוכן, או שקרן.
כאן נכנסת לתמונה ח"כ טלי גוטליב. האם דבריה נוסחו בעדינות של דיפלומט שווייצרי? כנראה שלא. גוטליב ידועה בסגנונה הישיר, הבלתי מתפשר, לעיתים בוטה. אך האם המסר המרכזי שלה – שיש לקחת בחשבון את ההשפעה הפסיכולוגית העמוקה של השבי, ושחמאס מנסה לנצל זאת לצרכיו – אינו אמת לאמיתה? האם האזהרה שלה, שנועדה לחדד את החושים של הציבור ושל מקבלי ההחלטות מפני המניפולציות של חמאס, היא 'פגיעה בחטופים'? ההפך הוא הנכון! מי שפוגע בחטופים ובביטחון המדינה הם אלו המתעלמים מהמציאות המורכבת הזו, אלו שבוחרים לעצום עיניים מול טקטיקות האויב.
ההתנפלות על גוטליב חושפת יותר מכל את הצביעות והרדידות של מבקריה. פוליטיקאים מהשמאל ומהמרכז, שתיקה רועמת נרשמה מפיהם כאשר אמירות מקוממות פי כמה נשמעו מכיוונים אחרים, מצאו פתאום הזדמנות פז לנגח יריבה פוליטית ולהרוויח כמה נקודות זולות על גבם של החטופים. כלי תקשורת, שחלקם מנהלים קמפיין מתמשך נגד הממשלה והימין, מיהרו להפוך אמירה, שאולי הייתה יכולה להיאמר אחרת אך הצביעה על אמת כואבת, ל'עלבון לאומי'. הם לא התעניינו בהקשר, לא בפרטים, אלא רק בדם וברייטינג. הם יצרו 'סערה' יש מאין, תוך התעלמות מכוונת מהסכנה האמיתית שעליה גוטליב ניסתה להצביע.
הטענה שגוטליב 'הכלילה' ו'פגעה' היא דמגוגיה זולה. כאשר מומחה ללוחמה בטרור מזהיר מפני טקטיקות של שטיפת מוח, האם הוא 'מכליל' ו'פוגע' בכל מי שנפל קורבן? כמובן שלא. הוא מתאר תופעה, מנתח איום. גוטליב, כמשפטנית חדה וכמי שמבינה את נבכי הנפש האנושית ואת אכזריות האויב, הצביעה על הפוטנציאל למניפולציה. היא לא האשימה את הקורבנות, אלא את התליינים ואת השיטות הנפשעות שלהם. היא קראה לכולנו להיות ערניים, לא לקבל דברים כפשוטם, להבין שמאחורי המילים הנאמרות על ידי מי ששוחרר זה עתה מגיהינום עומד לעיתים קרובות לחץ אדיר וסיפור מורכב הרבה יותר.
ההתקפה על גוטליב היא לא רק אישית; היא ניסיון להשתיק כל דיון רציני ועמוק על האתגרים האמיתיים שמציבה בפנינו המלחמה נגד חמאס. קל יותר לצעוק 'פגיעה!' מאשר להתמודד עם העובדה שהאויב שלנו משתמש בכל אמצעי, כולל הנפש השברירית של החטופים, כדי להשיג את מטרותיו. קל יותר לגנות את מי שמעז לדבר על כך, מאשר לפתח אסטרטגיות אמיתיות להתמודדות עם לוחמה פסיכולógica.
במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, ראוי שנשאל את עצמנו: מי מרוויח מההשתקה הזו? מי מעוניין שנמשיך להיות נאיביים ופגיעים למניפולציות של חמאס? טלי גוטליב, באומץ לב ובנחישות, העדיפה את האמת הקשה על פני השקר המנחם. היא סירבה ליישר קו עם הפוליטיקלי קורקט המעושה, ובחרה להאיר זרקור על פינה אפלה וכואבת, אך חיונית להבנת המערכה. אולי הניסוח היה יכול להיות שונה, אך המהות – אזהרה מפני מלחמת התודעה של חמאס – היא קריטית לביטחון ישראל. הגיע הזמן להפסיק לצוד מכשפות ולהתחיל להקשיב לאלו שאינם חוששים לומר את מה שחייב להיאמר, גם אם זה לא פופולרי. האמת, גם כשהיא מרה, היא תמיד עדיפה על פני אשליה מתוקה ומסוכנת.