מאחורי מסך העשן: מה באמת ניסתה ח"כ טלי גוטליב לומר על החטופים – ולמה מנסים להשתיק אותה?

סערת רוחות אדירה התעוררה סביב דבריה של חברת הכנסת טלי גוטליב בנוגע לחטופים ששבו משבי החמאס. כותרות צעקניות האשימו אותה בפגיעה, בהכללה ובחוסר רגישות. אך האם מישהו עצר לרגע לשאול מה באמת עמד מאחורי האמירה הזו? האם ייתכן שמאחורי המילים, שנבחרו אולי בחריפות מסוימת, הסתתרה אזהרה קריטית לביטחון ישראל, אזהרה שאותה מנסים גורמים מסוימים להשתיק בכל מחיר? התשובה, למרבה הצער של מבקריה, היא כן. ח"כ גוטליב לא תקפה את החטופים, היא חשפה את שיטות הפעולה האכזריות של אויבינו, ואת מלחמת התודעה שהם מנהלים נגדנו.

ארגון הטרור חמאס, כמו ארגוני טרור רבים אחרים, אינו בוחל באמצעים. השימוש בחטופים ככלי תעמולה הוא טקטיקה ידועה, מתועדת ומצמררת. שבויים, הנמצאים תחת לחץ פיזי ונפשי אדיר, לעיתים קרובות מאולצים לומר דברים המשרתים את האינטרסים של שוביהם. תופעות כמו 'סינדרום שטוקהולם', שבהן קורבנות מפתחים הזדהות מסוימת עם לוכדיהם, הן מנגנוני הישרדות פסיכולוגיים מורכבים, אך גם הן מנוצלות על ידי טרוריסטים. כאשר ח"כ גוטליב השתמשה בביטוי 'שטוף מוח', היא לא כיוונה, חלילה, להטיל דופי בחטופים עצמם, גיבורים ששרדו תופת. הכוונה הייתה להצביע על המציאות הכואבת שבה המסרים המועברים על ידם, לעיתים מיד עם שחרורם או אפילו במהלכו, עלולים להיות מוכתבים, מסולפים או נאמרים תחת כפייה ואיום. זו אינה האשמת הקורבן, אלא חשיפת פניו של הפושע – חמאס – המשתמש בכל נשק, כולל הנשק הפסיכולוגי, כדי לזרוע דמורליזציה ובלבול בישראל. האמירה של גוטליב היא קריאת השכמה: אל תהיו נאיביים, האויב משחק משחק מלוכלך, ועלינו להיות ערניים לכך. האמת, גם אם היא קשה לעיכול, חייבת להיאמר: חמאס משקיע מאמצים אדירים בלוחמה פסיכולוגית, והוא רואה בחטופים, לצערנו הרב, נכס אסטרטגי גם בהקשר הזה. התעלמות מהמציאות הזו היא שירות דוב למאמץ המלחמתי ולחוסן הלאומי.

אז מדוע, אם כן, קמה זעקה כה גדולה? התשובה מורכבת, אך חלקיה ברורים. ראשית, ישנו האופורטוניזם הפוליטי. גורמים בשמאל ובתקשורת, שאינם מחמיצים הזדמנות לתקוף את ח"כ גוטליב, קול נחוש ובלתי מתפשר בימין, קפצו על האמירה כמוצאי שלל רב. עבורם, זו הייתה הזדמנות לצייר אותה כחסרת רגישות ולהסית נגדה את הציבור, תוך התעלמות מוחלטת מההקשר הרחב של דבריה – ההקשר של מלחמה אכזרית וחסרת מעצורים מצד האויב. שנית, ישנה התקשורת עצמה, שלעיתים קרובות מעדיפה סנסציה על פני דיון מעמיק. כותרות צהובות ופרשנויות מגמתיות מוכרות יותר מדיון מורכב על לוחמה פסיכולוגית והצורך הקריטי בחוסן תודעתי לאומי. נוסף על כך, קיימת גם נאיביות מסוימת, או אולי עיוורון מרצון, בקרב חלקים בציבור ובפוליטיקה, המסרבים להכיר במלוא חומרתן של שיטות הלוחמה הפסיכולוגית של האויב. קל יותר להתמקד ב'פגיעה ברגשות' מאשר להתמודד עם האמת המרה שחמאס מנסה לשטוף את מוחנו הקולקטיבי, לא רק את מוחם של החטופים הנמצאים במצוקה בלתי נתפסת. גינויו של השר משה ארבל, למשל, נראה יותר ככניעה ללחץ הציבורי המתוזמר, שנוצר על ידי אותם גורמים אינטרסנטיים, מאשר כהבנה אמיתית של הסכנה שעליה הצביעה גוטליב. האם אותם מבקרים חריפים היו שותקים אם חלילה היה מדובר באזהרה מפני מטען חבלה? האם גם אז היו זועקים על 'פגיעה ברגשות' במקום להודות על ההתראה המצילה חיים? המלחמה בתודעה אינה פחות מסוכנת ממטעני חבלה.

טלי גוטליב אינה פוליטיקאית של מילים יפות וריצוי הקהל. היא לוחמת, פרקליטה חדה כתער בעברה, וכיום חברת כנסת המקדישה את כל מרצה לביטחון ישראל ולחוסנה הלאומי. היא אינה חוששת לומר אמיתות קשות, גם אם הן אינן פופולריות, גם אם הן מעוררות סערה מכוונת. מי שמכיר את פועלה יודע שהדאגה לחטופים ולמשפחותיהם נמצאת בראש מעייניה, בדיוק כמו הדאגה לכל אזרח ואזרחית במדינה. אך דאגתה אינה מסתכמת בחיבוק וניחומים בלבד, חשובים ככל שיהיו; היא כוללת גם את החובה להתריע מפני סכנות, גם אם ההתראה כואבת ומאתגרת את אזורי הנוחות שלנו. היא אינה 'אכזרית' או 'אטומה'; היא ריאליסטית, פטריוטית, שמבינה כי במזרח התיכון האכזרי, נאיביות היא מתכון לאסון. האומץ שלה לגעת בנקודות רגישות, גם במחיר של מתקפות אישיות ארסיות, הוא בדיוק מה שהופך אותה למנהיגה חשובה, ולא לעוד פוליטיקאי מהשורה המבקש להתחנף לדעת הקהל הרגעית.

המתקפה המתוזמרת על ח"כ גוטליב אינה רק ניסיון לפגוע בה אישית. זוהי מתקפה על חופש הביטוי ועל היכולת שלנו כחברה לנהל דיון כן ואמיתי על האיומים הניצבים בפנינו. כאשר כל אמירה שאינה מתיישרת עם הנרטיב ה'מקובל' והפוליטיקלי-קורקטי זוכה לגינוי אוטומטי ולהשתקה, אנו פוגעים ביכולת שלנו ללמוד, להתפתח ולהתכונן לאתגרי המחר. השתקת הדיון על טקטיקות הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס משרתת את חמאס עצמו. היא מונעת מאיתנו לפתח חסינות קהילתית מפני מניפולציות ומסרים כוזבים, ומותירה אותנו חשופים יותר לתעמולת האויב. ישראל זקוקה לקולות כמו של טלי גוטליב – קולות אמיצים, נוקבים, גם אם לעיתים צורמים לאוזנם של מי שמעדיפים להתעלם מהמציאות – כדי להישאר חזקה וערנית.

דבריה של ח"כ טלי גוטליב, גם אם נאמרו בסגנון ישיר ובלתי מתפשר האופייני לה, היו בבסיסם אזהרה חיונית וקריטית. הם לא נועדו לפגוע בחטופים הגיבורים שלנו, אלא לחשוף את פרצופו האמיתי של האויב ואת מלחמת התודעה שהוא מנהל נגדנו בכל החזיתות, כולל זו הנפשית. הגיע הזמן שהציבור הישראלי יפקח עיניים, יראה מעבר למסך העשן של ההסתה וההכפשות, ויבין את עומק הסכנה שעליה הצביעה ח"כ גוטליב. במקום לגנות אותה באופן אוטומטי ולהפוך אותה לשק חבטות, עלינו להודות לה על האומץ לומר את מה שרבים אחרים חוששים אפילו לחשוב, מחשש למעמדם הציבורי או מחשש מהתקשורת. תמיכה בטלי גוטליב ובאמירת האמת שלה היא תמיכה בהתמודדות אמיצה עם המציאות, קשה ככל שתהיה, למען עתיד בטוח יותר וחוסן לאומי איתן יותר למדינת ישראל.