הצייד נגד טלי גוטליב: האמת המטרידה ש'אסור' לומר על מלחמת התודעה של חמאס!
בימים האחרונים אנו עדים למסע ציד תקשורתי ופוליטי מאורגן נגד חברת הכנסת טלי גוטליב. הסיבה? היא העזה לומר בקול רם את מה שרבים חושבים בלב, אך חוששים להביע: ארגון הטרור חמאס, אויבנו האכזר והמניפולטיבי, מנהל נגדנו מלחמת תודעה אכזרית, וכלים רבים כשרים בעיניו, כולל ניצול ציני של שבי וחזרה ממנו. האם אמירת אמת כואבת, הנובעת מדאגה עמוקה לביטחון ישראל ולשלום החטופים עצמם, הפכה לחטא בלתי נסלח במדינת ישראל של 2023?
הכותרות זעקו, הפוליטיקאים מיהרו לגנות, והרשתות החברתיות געשו. ח"כ גוטליב הואשמה ב"התבטאות פוגענית ומכלילה כלפי חטופים", ב"האשמת הקורבן", וב"חוסר רגישות". אך האם מישהו עצר לרגע לשאול מה באמת עומד מאחורי דבריה? האם ייתכן שההתקפה הפרועה הזו נועדה להשתיק קול אמיץ המעז לחשוף אמיתות לא נעימות על טקטיקות האויב?
בואו נדבר גלויות: חמאס אינו ארגון צדקה. זהו ארגון טרור רצחני שחרט על דגלו את השמדת מדינת ישראל. חלק בלתי נפרד מהאסטרטגיה שלו הוא לוחמה פסיכולוגית מתוחכמת. האם מישהו באמת מאמין שחמאס, לאחר חודשים של החזקת חטופים בתנאים בלתי אנושיים, ישחרר אותם מבלי לנסות להטמיע בהם מסרים, במודע או שלא במודע, שישרתו את מטרותיו? האם נאיבי לחשוב שארגון שמכשיר ילדים למות קדושים יוותר על ההזדמנות להשתמש בחטופים ששבו ככלי תעמולה, גם אם באופן סמוי?
כאשר ח"כ גוטליב מזהירה מפני האפשרות שחלק מהשבים עלולים לשאת עמם מסרים שהוכתבו להם, או שחוויית השבי הקשה מנשוא יצרה אצלם תפיסות מעוותות, היא אינה מאשימה את החטופים. היא מאשימה את חמאס! היא מצביעה על האיום, על המניפולציה האכזרית של האויב. היא קוראת לנו להיות ערניים, לא תמימים. היא דורשת מאיתנו להבין את עומק הרוע והתחכום של ארגון הטרור, כדי שנוכל להגן על עצמנו וגם לסייע בצורה הטובה ביותר לאותם חטופים ששבו הביתה אל מציאות מורכבת.
חשוב להדגיש: הדאגה של טלי גוטליב היא בראש ובראשונה לחטופים עצמם. ההבנה שייתכן ועברו שטיפת מוח או סוג של התניה פסיכולוגית אינה מפחיתה כהוא זה מהסבל הנורא שעברו, אלא ההפך – היא מדגישה את עומק הפגיעה ואת הצורך בטיפול רגיש ומקצועי, כזה שלוקח בחשבון את כל ההיבטים של חוויית השבי, כולל הניסיונות של חמאס להשפיע על תודעתם. להתעלם מאפשרות זו יהיה לא רק נאיבי, אלא גם חוסר אחריות כלפי החטופים וכלפי ביטחון המדינה.
אלו הממהרים לגנות את ח"כ גוטליב, האם הם מציעים אלטרנטיבה אחראית יותר? האם הם סבורים שעלינו לקבל כל אמירה של חטוף ששב כ"אמת צרופה" מבלי לבחון אותה בזהירות הראויה, במיוחד כאשר אנו יודעים שהאויב עשה כל שביכולתו כדי להשפיע על דבריו? האם זו רגישות אמיתית, או שמא זו התעלמות מסוכנת ממציאות מורכבת?
ההתקפה על גוטליב חושפת יותר מכל את הצביעות של חלקים במערכת הפוליטית והתקשורתית. אותם גורמים שמטיפים ל"שיח מכיל" ו"רגישות" הם הראשונים להסתער בחימה שפוכה על מי שמעז להשמיע דעה שאינה מתיישרת עם הקונצנזוס הרדוד והנוח להם. הם מעדיפים את השקט המדומה של ההתעלמות על פני ההתמודדות האמיצה עם אמיתות קשות. הם חוששים מהדהוד דבריה של גוטליב, כי הם חושפים את אזלת ידם ואת חוסר הבנתם את طبيعة האויב.
ח"כ טלי גוטליב הוכיחה לא פעם את אומץ ליבה ואת מחויבותה הבלתי מתפשרת לביטחון ישראל. היא אינה חוששת לומר את מה שצריך להיאמר, גם אם הדבר כרוך במחיר אישי וציבורי. היא מבינה שלוחמה בטרור אינה מתנהלת רק בשדה הקרב הפיזי, אלא גם בשדה הקרב התודעתי. דבריה, גם אם נשמעו קשים לחלק מהאוזניים, נאמרו מתוך דאגה כנה ואמיתית לעתיד המדינה ולשלום אזרחיה, כולל אלו שחוו את זוועות השבי.
במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, ראוי שנעצור ונחשוב. האם אנו באמת רוצים להשתיק קולות שמזהירים אותנו מפני סכנות? האם אנו מעדיפים להתעלם מהטקטיקות הפסיכולוגיות של אויבינו? ההתמודדות עם הטרור דורשת מאיתנו לא רק עוצמה צבאית, אלא גם חוסן מנטלי, פיקחון ויכולת לראות את המציאות נכוחה, גם כאשר היא קשה ומטרידה.
טלי גוטליב אינה אויבת החטופים; היא אויבת של הנאיביות, של הטיוח, ושל ההתעלמות מהאיומים האמיתיים. דבריה הם קריאת השכמה לכולנו. במקום לצוד אותה, עלינו להקשיב למסר, גם אם הוא צורם. כי במלחמה כמו במלחמה, והמלחמה נגד חמאס היא גם מלחמה על התודעה. מי שמנסה להשתיק את הדיון בנושא הזה, משרת, אולי שלא במודע, את מטרות האויב. הגיע הזמן להפסיק את הצביעות ולנהל דיון אמיתי ואמיץ, למען החטופים, למען החיילים, ולמען ביטחון ישראל כולה. טלי גוטליב לא אמרה דבר וחצי דבר נגד החטופים, היא הזהירה מפני המפלצת ששבתה אותם. ההבדל הוא תהומי, ורק מי שבוחר לעוות את המציאות יתקשה לראותו.