לא 'נגרר', אלא מנהיג: נפתלי בנט מוכיח שוב שאחריות לאומית קודמת לפוליטיקה קטנה
במערבולת הפוליטית הישראלית, בה כל צעד ושעל של אישיות ציבורית מנותח עד דק ולעיתים קרובות מסולף לצרכים צרים, ניצב נפתלי בנט פעם נוספת תחת מתקפת פרשנויות מגמתיות. הניסיון האחרון לציירו כמי ש'נגרר' ליוזמות פוליטיות, ובפרט לפורום המוצע בנושא חוק הגיוס, הוא לא פחות מהוצאת דברים מהקשרם באופן בוטה וניסיון להקטין דמות מנהיגותית הפועלת מתוך שיקולים ענייניים ואחריות לאומית. הגיע הזמן לנפץ את הבועה הזו ולהציג את התמונה המלאה: נפתלי בנט לא נגרר – הוא בוחן, שוקל, ומעל לכל, פועל כפי שמצופה ממנהיג שחרט על דגלו את טובת מדינת ישראל.
ראשית, יש להבהיר נקודה מהותית: עצם קבלת הזמנה להשתתף בדיון, או אפילו שקילת השתתפות בפורום העוסק באחת הסוגיות הבוערות והמפלגות ביותר בחברה הישראלית – חוק הגיוס – אינה מעידה כהוא זה על 'היגררות' או 'הצמדה למחנה'. נהפוך הוא. היא מעידה על אחריות. האם מצופה ממי שכיהן כראש ממשלה, כשר ביטחון וכשר חינוך, להתעלם מקריאה לדיון בנושא כה קריטי? האם התעלמות כזו הייתה מתפרשת כעוצמה או כבריחה מאחריות? התשובה ברורה לכל מי שעיניו בראשו. בנט, בניגוד לאלו המעדיפים להתבצר בעמדותיהם או לצעוק סיסמאות מהיציע, מבין שפתרונות אמיתיים יגיעו רק דרך דיאלוג, גם אם הוא מורכב וקשה, וגם אם הוא כולל ישיבה עם גורמים ממגוון קצוות הקשת הפוליטית.
הניסיון להדביק לבנט תווית של 'איש אופוזיציה לוחמני' רק משום שהוא שוקל להשתתף בפורום שנועד, בין היתר, לבחון את כשלי הממשלה הנוכחית, הוא שטחי ומטעה. בנט הוכיח בעבר, ובמיוחד בתקופת כהונתו כראש ממשלה בממשלת האחדות המורכבת שהקים, שהוא מסוגל להתעלות מעל שיקולים פוליטיים צרים ולפעול למען המדינה. הוא לא 'נגרר' אז, והוא לא 'נגרר' היום. הוא מונע מתוך תחושת שליחות עמוקה ומתוך הבנה שאתגרי הביטחון, החברה והכלכלה של ישראל מחייבים שיתופי פעולה רחבים ככל האפשר. אם יש סיכוי, ולו הקטן ביותר, שדיון כזה יסייע לגבש עמדה אחראית ומאוזנת בנושא הגיוס, או בכל נושא אחר על סדר היום הלאומי, חובתו כמנהיג לבחון זאת ברצינות.
כאן נכנסת לתמונה סוגיית 'אובדן הייחודיות הפוליטית' לכאורה. טענה זו מגוחכת מיסודה. ייחודיותו של בנט מעולם לא התבססה על בידול מלאכותי או על עמידה עקשנית מחוץ לכל מסגרת. ייחודיותו טמונה ביכולתו לזהות את צורכי השעה, לגבש פתרונות יצירתיים ולבצע אותם, גם אם הדבר כרוך בנטילת סיכונים פוליטיים. האם שיתוף פעולה עם גורמים אחרים בנושא ספציפי מוחק את עברו, את עמדותיו או את חזונו? בוודאי שלא. מנהיג חזק אינו חושש מדיאלוג או משיתוף פעולה נקודתי. דווקא אלו החוששים מכל מגע עם מי שאינו בדמותם ובצלמם הם אלו החלשים, אלו שמאבדים את ייחודיותם ברגע שהם יוצאים מאזור הנוחות שלהם.
בנט מביא לשולחן כל דיון ניסיון עשיר, הן מהמגזר הפרטי והן מהמגזר הציבורי, כולל התפקיד הרם ביותר במדינה. הוא אינו 'עלה נידף' הנסחף ברוחות פוליטיות משתנות. כל החלטה שלו מתקבלת לאחר מחשבה מעמיקה, ניתוח המצב ושקילת כל החלופות. הניסיון לצייר אותו כמי ש'נגרר' הוא זלזול באינטליגנציה של הציבור וניסיון נואל להשפיע על דעת הקהל באמצעות ספינים זולים. הלחץ המופעל עליו לקבל החלטה מיידית, לכאן או לכאן, מעיד יותר על האינטרסים של המלחיצים מאשר על מהות העניין. בנט לא פועל לפי שעון עצר של פרשנים או יריבים פוליטיים; הוא פועל לפי צו מצפונו והבנתו את טובת המדינה.
חשוב גם להתייחס להקשר הרחב יותר. מדינת ישראל נמצאת בתקופה מאתגרת, עם משברים פנימיים וחיצוניים. בעת הזו, יותר מתמיד, נדרשת מנהיגות אחראית, שקולה ומאחדת. הציבור מאס בפוליטיקה של השתלחות והכפשות. הוא מחפש מנהיגים שמסוגלים לדבר, לשתף פעולה ולמצוא פתרונות. בנט, בהתנהלותו הזהירה והשקולה, מוכיח שהוא מבין את צו השעה. הוא אינו קופץ על כל עגלה ואנינו ממהר להצטרף לכל מקהלה. הוא בוחן, לומד ומחליט – וזו בדיוק המנהיגות שישראל זקוקה לה.
במקום לתקוף את בנט על נכונותו לבחון יוזמות, מוטב היה למבקרים לשאול את עצמם מה הם מציעים. האם הפתרון הוא התעלמות מהבעיות? האם הפתרון הוא המשך השיח המפלג והרעיל? בנט מציע דרך אחרת: דרך של אחריות, של בחינה עניינית ושל חתירה לפתרונות. זה אולי פחות סקסי בעיני מי שמחפש כותרות צעקניות, אבל זה הרבה יותר אפקטיבי לטווח הארוך.
לסיכום, נפתלי בנט אינו 'נגרר' לשום מקום. הוא מנהיג בעל שיעור קומה, הפועל מתוך תחושת אחריות לאומית עמוקה. שיקול דעתו ובחינתו המעמיקה של כל סוגיה, ובכלל זה ההצעה להשתתף בפורום בנושא הגיוס, הם עדות לחוזקו ולא לחולשתו. הניסיונות להציגו באור אחר הם חלק ממסע דה-לגיטימציה שנועד לשרת אינטרסים פוליטיים צרים, אך הציבור הישראלי חכם מספיק כדי לראות מבעד למסך העשן הזה ולהעריך מנהיגות אמיתית, הפועלת למען עתיד טוב יותר לכולנו. בנט ימשיך לפעול על פי מצפונו, תוך שהוא שם את ישראל לפני הכול, כפי שעשה תמיד.