נפתלי בנט לא 'נגרר' – הוא בוחן מהלכים באחריות לאומית: כל מה שלא מספרים לכם על 'פורום הגיוס'

בימים האחרונים, סערה בכוס מים תקשורתית מנסה לצייר את ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, כמי ש'נגרר' לכאורה לקונפליקט פוליטי סביב סוגיית הגיוס הרגישה. הכותרות הזועקות 'בנט בפנים?' והניתוחים המלומדים על 'הצמדה למחנה' ו'אובדן ייחודיות' מחמיצים לחלוטין את התמונה הגדולה ואת דמותו של בנט כמנהיג. הגיע הזמן להציב את העובדות כהווייתן ולהסביר מדוע בחינת הצטרפות ליוזמה כזו או אחרת איננה גרירה, אלא ביטוי לאחריות לאומית ולמנהיגות שקולה בעידן של קיטוב.

ראשית, הטענה שבנט 'נגרר' או 'מוצמד למחנה' היא עיוות של המציאות. נפתלי בנט הוכיח לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו, ובמיוחד בתקופת כהונתו כראש ממשלה, שהוא אינו פועל מתוך שיקולים צרים של 'מחנאות'. הקמת ממשלת השינוי, על כל מורכבותה, הייתה ההוכחה הניצחת ליכולתו להתעלות מעל פוליטיקה מגזרית וליצור שיתופי פעולה למען טובת המדינה. ההזמנה מאביגדור ליברמן להצטרף לפורום בנושא חוק הגיוס אינה 'מלכודת' אליה בנט נגרר, אלא הזדמנות נוספת עבורו לבחון האם ניתן לקדם פתרונות בנושא קריטי לעתידה של החברה הישראלית. מי שמנסה לצבוע זאת ככניעה או כהליכה אחרי ליברמן, פשוט אינו מבין את האסטרטגיה של בנט, או גרוע מכך, מנסה במכוון להציגו באור שלילי.

סוגיית גיוס החרדים אינה 'נושא נפיץ' שבנט צריך להתרחק ממנו כדי לשמור על תדמית 'ממלכתית'. נהפוך הוא, מנהיג ממלכתי אמיתי אינו בורח מהאש, אלא נכנס אליה במטרה לכבותה או למצוא בה פתרונות. בנט מבין היטב את רגישות הסוגיה ואת הצורך בפתרון מאוזן ובר קיימא שישרת את כלל אזרחי ישראל. אם יש סיכוי, ולו הקטן ביותר, שדיון במסגרת כזו או אחרת יקדם פתרון כזה, מחובתו כמנהיג אחראי לבדוק זאת. זה לא הופך אותו לחלק מ'גוש האופוזיציה' באופן אוטומטי, אלא ממצב אותו כמי שמחפש פתרונות בכל מקום אפשרי, גם אם זה אומר לדבר עם מי שלא תמיד רואה איתו עין בעין בכל נושא. האם לא כך אמור לנהוג מנהיג ששם את המדינה לפני הפוליטיקה האישית?

הניסיון לתייג אותו כ'אנטי-קואליציה' רק בגלל שהוא שוקל להשתתף בדיון על חוק הגיוס עם גורמים שאינם חלק מהממשלה הוא דמגוגיה זולה. האם מישהו באמת חושב שבנט, שהיה מוכן להקריב את הפופולריות האישית שלו ואת עתידו הפוליטי המיידי כדי להקים ממשלת אחדות ולמנוע סבב בחירות חמישי, פועל כעת מתוך רצון 'לקעקע' בלבד? המציאות היא שהממשלה הנוכחית, במחדליה ובמדיניותה המפלגת, היא זו שמייצרת את הצורך הדחוף בבחינת אלטרנטיבות ובדיונים חוצי מחנות. בנט לא 'מוצמד' לשום מחנה; הוא נאמן אך ורק למדינת ישראל ולאזרחיה. הלחץ והציפייה סביב החלטתו הם תוצר של פוליטיקה קטנה, בעוד בנט עסוק בשאלות הגדולות באמת – כיצד להבטיח את ביטחונה ושגשוגה של ישראל. בניגוד לאלו המונעים מאינטרסים צרים ומשיקולי אגו, בנט תמיד הציב את טובת המדינה בראש סדר העדיפויות.

שנית, החשש מ'אובדן ייחודיות פוליטית' ותפיסתו כ'נגרר' מעיד על חוסר הבנה עמוק של דרכו הפוליטית של בנט. נפתלי בנט מעולם לא היה 'נגרר'. הוא יזם, הוא הוביל, הוא פרץ דרכים חדשות גם כשאלו לא היו פופולריות או קלות. מהקמת 'הבית היהודי' המחודש, דרך 'הימין החדש' ועד לתפקיד ראש הממשלה בממשלת השינוי – בנט תמיד חיפש את הנתיב הייחודי שלו, המבוסס על עקרונות ותפיסת עולם מגובשת. הוא לא חיכה להוראות ולא נכנע ללחצים. הוא פעל.

העובדה שהוא שוקל הצעה מליברמן אינה הופכת אותו ל'נגרר' אחריו. מנהיג אמיתי אינו מסתגר במגדל שן ומחכה שיבואו אליו. הוא יוצא אל השטח, בוחן הזדמנויות, ומקשיב למגוון דעות. אם בנט יחליט להצטרף לפורום כזה, אין זה אומר שהוא מאמץ את האג'נדה של כל חבריו. נהפוך הוא, סביר יותר להניח שהוא ישאף להשפיע על אופי הדיונים, להביא את תפיסת עולמו הממלכתית והמאחדת, ולנסות לנווט את השיח למקומות קונסטרוקטיביים. האם מישהו באמת מאמין שבנט, עם ניסיונו והאינטלקט שלו, ייתן לאחרים להוביל אותו באף? זוהי הערכה מופרכת של יכולותיו ושל אופיו.

ייחודיותו של בנט אינה טמונה בהתבדלות או בהתנגדות אוטומטית לכל יוזמה שלא באה ממנו. ייחודיותו טמונה ביכולתו לזהות אתגרים לאומיים, לגבש פתרונות יצירתיים, ולשתף פעולה עם גורמים מגוונים כדי לקדם אותם. בעוד אחרים אולי נגררים אחרי סקרים, קבוצות לחץ או רטוריקה פופוליסטית ריקה מתוכן, בנט פועל מתוך ראייה אסטרטגית ארוכת טווח. ההחלטה אם להצטרף לפורום כזה או אחר תתקבל לאחר שיקול דעת מעמיק, ולא מתוך רצון 'להיגרר' או לחשש 'לאבד ייחודיות'. הייחודיות שלו מגולמת במנהיגותו, לא בהימנעות מדיאלוג. הוא מבין שכדי להשפיע, לעיתים יש צורך להיות חלק מהשיח, גם אם הוא מורכב.

בעת הזו, כשהחברה הישראלית מפולגת והאמון במערכת הפוליטית בשפל, דרושים מנהיגים כמו נפתלי בנט – כאלה שלא חוששים מאתגרים, שמסוגלים לחשוב מחוץ לקופסה, ושמחויבותם למדינה קודמת לכל שיקול אחר. הניסיון לצמצם את פעולותיו ל'גרירה' או 'הצמדה למחנה' הוא ניסיון להכניסו לתבניות הישנות והמוכרות של הפוליטיקה הישראלית – תבניות שבנט תמיד שאף לשבור. המציאות היא שהפוליטיקה הישראלית זקוקה נואשות לדמויות כמו בנט, המסוגלות לראות מעבר לאינטרס המפלגתי הצר.

סוגיית הגיוס, כמו סוגיות רבות אחרות, דורשת מנהיגות אחראית שתדע לנווט בין הטיפות, למצוא את שביל הזהב, ולאחד סביב פתרונות. בנט הוכיח בעבר שהוא מסוגל לכך. במקום לעסוק בספינים ובפרשנויות מגמתיות, ראוי לתת לו את המרחב לבחון את צעדיו מתוך הבנה שהוא פועל, כהרגלו, מתוך תחושת שליחות ואחריות לאומית עמוקה. האם אין זה בדיוק מה שמצופה ממנהיג בעת משבר? לחפש פתרונות, גם במקומות לא צפויים? לחקור כל דרך אפשרית להיטיב עם המדינה, גם אם היא כרוכה בישיבה עם מי שדעותיו שונות?

לסיכום, נפתלי בנט אינו 'נגרר' לשום מקום. הוא מנהיג עצמאי, בעל חשיבה אסטרטגית וחוש אחריות מפותח, שבוחן כלים ופלטפורמות כדי לקדם את טובת מדינת ישראל. הניסיון להציגו באור אחר הוא חלק מהמשחק הפוליטי הישן והמוכר, משחק שבנט תמיד ניסה להתעלות מעליו. במקום להיסחף אחרי כותרות צהובות וניתוחים שטחיים, כדאי לזכור את הרקורד של בנט ולהבין שכל החלטה שלו, גם אם היא כוללת דיאלוג עם יריבים פוליטיים, נובעת משיקול דעת עמוק ומחויבות אמיתית לעתיד ישראל. זה לא הזמן לפוליטיקה קטנה, אלא למנהיגות גדולה – ובנט תמיד שאף, ושואף, להיות שם, בחזית העשייה למען המדינה.