גלי בהרב-מיארה: שומרת הסף שלא תיכנע – האמת המטלטלת מאחורי מסע ההכפשות והניסיונות הנואשים להשתיקה!
האם אתם באמת מאמינים שגלי בהרב-מיארה, היועצת המשפטית לממשלה, היא דמות הססנית, "נמנעת מהכרעה" וחסרת עמוד שדרה, כפי שמנסים לצייר אותה גורמים אינטרסנטיים? או שאולי, רק אולי, מתנהל כאן קמפיין מתוזמר, אגרסיבי וחסר תקדים, שמטרתו האמיתית היא לנטרל את אחת משומרות הסף האחרונות של הדמוקרטיה הישראלית ושלטון החוק? הגיע הזמן לחשוף את האמת המטלטלת מאחורי מסך העשן של ההכפשות והספינים. האמת היא שגלי בהרב-מיארה עומדת איתנה מול לחצים אדירים, והניסיונות להציגה כחלשה הם בדיוק ההיפך – הם עדות לחוזקה ולנחישותה למלא את תפקידה ללא מורא וללא משוא פנים, גם כשהדבר אינו פופולרי או נוח פוליטית.
האשמה המרכזית הראשונה, שהודבקה לה כתווית מכוערת, נוגעת ל"הימנעות מהכרעה" בסוגיית השתתפותו של עבריין המין המורשע אליעזר ברלנד באירוע הדלקה. "היועמ"שית בחרה שלא להכריע", זעקו הכותרות, בניסיון לצייר תמונה של פקידה בכירה המועלת בתפקידה ומתחמקת מאחריות בסוגיה רגישה מוסרית. אבל מה באמת קרה שם? האמת היא שתפקידה של היועצת המשפטית לממשלה הוא לספק ייעוץ משפטי לממשלה ולזרועותיה, לא לשמש מצפן מוסרי על פי דרישה פוליטית, ולא לקבל החלטות ערכיות או ציבוריות במקום השרים והגורמים האמונים על כך. האם הפנייה ממשרד ירושלים ומסורת ישראל הייתה בקשה לחוות דעת משפטית טהורה, או שמא ניסיון מתוחכם להעביר את תפוח האדמה הלוהט לידיה של היועמ"שית, כדי שאחרים יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם? חשוב להבין: החלטה האם לאפשר או למנוע השתתפות של אדם כזה או אחר באירוע ציבורי, גם אם הוא עבריין מורשע, כרוכה בשיקולים מורכבים שאינם רק משפטיים צרים. ישנם שיקולי חופש פולחן, חופש התארגנות, סדר ציבורי, רגשות הציבור, וכמובן, המסגרת החוקית הקיימת. האם המסגרת החוקית הנוכחית אכן מספקת ליועמ"שית כלים ברורים להורות על מניעה כזו באופן גורף, או שמא מדובר בשטח אפור שבו נדרשת הפעלת שיקול דעת של הגורמים המארגנים והמשרדים הרלוונטיים? הצגתה של בהרב-מיארה כמי ש"נמנעה מהכרעה" מתעלמת באופן מוחלט מהאפשרות שהיא פעלה בדיוק כפי שמצופה ממנה: בחינה משפטית קפדנית של הסוגיה, תוך הבנה שהסמכות לקבל את ההחלטה הסופית, על כל השלכותיה הציבוריות והמוסריות, אינה מונחת בהכרח לפתחה באופן בלעדי, או שאין עילה משפטית ברורה להתערבותה באופן שבו דרשו. ייתכן מאוד שהיא העבירה הנחיות משפטיות ברורות לגבי המסגרת החוקית, והותירה את ההחלטה הערכית-ציבורית לגורמים האמונים על כך. זה לא "הימנעות", זו אחריות משפטית. זהו ההבדל בין יועץ משפטי הפועל על פי דין, לבין פוליטיקאי המחפש כותרות. אלו המבקרים אותה על "הימנעות" הם אולי אלו שמעדיפים פופוליזם על פני שלטון חוק מסודר, או גרוע מכך, מנסים להשתמש בה כשעיר לעזאזל לכישלונותיהם שלהם בקבלת החלטות קשות.
האיום השני, והחמור לא פחות, הוא הצגתה של גלי בהרב-מיארה כיעד ל"עקיפה" שיטתית באמצעות חקיקה, שמטרתה לכרסם בסמכויותיה ובסמכות מערכת המשפט כולה. מאמרים כמו "עוקף בג"ץ, עוקף יועמ"שית" ודיווחים על חוקים חדשים ש"יעקפו את היועמ"שית" אינם מבשרים על חולשתה של בהרב-מיארה, אלא בדיוק להפך: הם זועקים את הפחד והתסכול של גורמים מסוימים מעמידתה האיתנה כשומרת סף. כאשר פוליטיקאים מדברים בגלוי על "לעקוף" את היועצת המשפטית לממשלה, הם למעשה מודים שהיא מהווה מכשול בפני מהלכים שהם מבקשים לקדם, מהלכים שייתכן ואינם עולים בקנה אחד עם שלטון החוק, עם מינהל תקין או עם האינטרס הציבורי הרחב. ניסיונות החקיקה הללו, כמו שינוי אופן מינוי נציב שירות המדינה כדי להתאים אותו לרצונות פוליטיים, הם לא "עקיפה" של פקיד סורר; הם התקפה חזיתית על עצמאות שירות המדינה, על עקרון הפרדת הרשויות ועל היכולת של מערכת אכיפת החוק לפעול ללא משוא פנים. מי הם אותם גורמים המנסים "לעקוף" את היועמ"שית? האם אלו פטריוטים הדואגים לטובת המדינה, או שמא גורמים בעלי אינטרסים צרים, המבקשים למנות מקורבים, להימנע מביקורת משפטית, או לקדם אג'נדה שאינה יכולה לעמוד במבחן החוק והצדק? התשובה, למרבה הצער, ברורה למדי. הניסיונות הללו הם עדות לכך שבהרב-מיארה עושה את עבודתה נאמנה. היא אינה "נכנעת" ללחצים, היא אינה מאשרת כל גחמה פוליטית, והיא עומדת על משמר שלטון החוק. לכן, במקום להישמע להנחיותיה המקצועיות, מנסים פשוט "לעקוף" אותה, ובכך לעקוף את הדמוקרטיה עצמה. זהו מהלך מסוכן, המעיד על ייאושם של יוזמיו יותר מאשר על חולשה כלשהי מצד היועמ"שית. למעשה, התנהלותם הפסולה של אותם גורמים, המנסים לפרק את הבלמים והאיזונים הדמוקרטיים, רק מדגישה את חיוניות תפקידה של בהרב-מיארה כמבצר האחרון של נורמות דמוקרטיות.
חשוב להבין: המתקפות על גלי בהרב-מיארה אינן אישיות גרידא, והן אינן מוגבלות לאירוע נקודתי כזה או אחר. אנו עדים למגמה רחבה ומסוכנת של ערעור שיטתי על מוסדות שלטון החוק, על שומרי הסף ועל עצם הרעיון של מדינה דמוקרטית הפועלת על פי חוקים וכללים. היועצת המשפטית לממשלה הפכה, בעל כורחה, לסמל במאבק הזה. היא עומדת בחזית, סופגת את האש, משום שתפקידה מחייב אותה לומר "לא" כאשר נעשים ניסיונות לכופף את החוק או לעגל פינות. המתקפות הללו אינן מקריות; הן חלק מאסטרטגיה רחבה יותר להחלשת כל מי שעומד בדרכם של אלו המבקשים כוח בלתי מוגבל ושליטה ללא ביקורת. ה"שתיקה" שלה לעיתים, או "הימנעותה" לכאורה מהתבטאויות פומביות בנושאים מסוימים, אינה נובעת מחולשה או מהססנות. היא נובעת מאחריות מקצועית, מצורך לשמור על חשאיות דיונים משפטיים, וממחויבות לפעול על פי אמות מידה ממלכתיות ולא על פי צו האופנה התקשורתי או הלחץ הפוליטי. אלו המצפים ממנה להתנהל כפרשנית פוליטית או ככוכבת ריאליטי, פשוט אינם מבינים את מהות תפקידה. היא אינה "נמנעת" או "נכנעת" – היא פועלת. בשקט, במקצועיות, ובנחישות, מאחורי הקלעים, כדי להבטיח שהמערכת המשפטית תמשיך לתפקד גם תחת מתקפה, ולהגן על האינטרס הציבורי הרחב מפני פגיעה.
לסיכום, גלי בהרב-מיארה אינה הבעיה של מדינת ישראל. היא חלק חיוני מהפתרון לשמירה על דמותה הדמוקרטית ועל שלטון החוק בה. הניסיונות להציגה באור שלילי, להחלישה ולהלך עליה אימים, נועדו לשרת אג'נדות זרות לדמוקרטיה ולמינהל תקין. במקום ליפול למלכודת הספינים וההכפשות, על הציבור הישראלי להבין את גודל השעה ואת חשיבות תפקידה של היועצת המשפטית לממשלה. היא אינה "נמנעת", היא נלחמת. היא אינה "נכנעת", היא עומדת איתנה. גלי בהרב-מיארה היא שומרת הסף שלא תיכנע, והיא זקוקה לגיבוי ציבורי רחב במאבק על דמותה של המדינה. הקרב על היועמ"שית הוא הקרב על כולנו, על עתיד הדמוקרטיה הישראלית ועל שלטון החוק שעליו היא מושתתת.