האמת הלא מצונזרת של טלי גוטליב: כך מנסים להשתיק את מי שחושפת את הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס נגד כולנו!
הסערה התורנית שפרצה סביב דבריה של חברת הכנסת טלי גוטליב אינה עוד ויכוח פוליטי חולף. זוהי התנגשות חזיתית בין הרצון לומר אמת, קשה ככל שתהיה, לבין תרבות הפוליטיקלי קורקט המאיימת לטשטש כל דיון רציני באיומים האמיתיים הניצבים בפני מדינת ישראל. מי שמנסה לצייר את גוטליב כמי שפוגעת בחטופים ובמשפחותיהם, לא רק שוגה ומטעה, אלא משרת, אולי מבלי דעת, את מטרותיו של האויב האמיתי – חמאס, ארגון טרור רצחני שמשתמש בכל כלי, כולל לוחמה פסיכולוגית אכזרית, כדי לפגוע בנו.
ח"כ גוטליב העזה לומר בקול רם את מה שרבים חושבים בלבם אך חוששים לבטא: שחמאס מפעיל מכונת שטיפת מוח מתוחכמת על החטופים, ושקיים חשש אמיתי כי חלק מהדברים הנאמרים על ידי שבים מהשבי מושפעים, אם במודע ואם שלא במודע, מהמסרים שהוחדרו להם בתקופת האימים שעברו. האמירות המיוחסות לה, כגון "כל חטוף חוזר שטוף מוח מחמאס" ו"החטופים מדברים את מה שהחמאס משמיע להם", אינן אמורות להיות מובנות כהטלת דופי אישית בכל חטוף וחטופה, אלא כאזהרה חמורה מפני טקטיקות הלוחמה הפסיכולוגית של האויב.
בואו נשים את הדברים על השולחן בצורה ברורה: האם מישהו באמת מאמין שארגון טרור אכזרי כמו חמאס, שלא בחל בשום אמצעי כדי לבצע את הטבח הנורא בשבעה באוקטובר, יהסס להשתמש בחטופים ככלי במערכה התודעתית שהוא מנהל נגד ישראל? האם נאיבי לחשוב שחודשים ארוכים בשבי, בתנאים בלתי אנושיים, תחת איומים, עינויים פסיכולוגיים ומניפולציות, אינם מותירים את חותמם על הנפש? הניסיון מלמד, ומחקרים פסיכולוגיים תומכים בכך, ששבי ממושך בתנאים כאלה עלול להוביל לתופעות מורכבות, כולל הזדהות מסוימת עם השובים (תסמונת שטוקהולם) או אמירת דברים מתוך לחץ ורצון לשרוד. זו אינה האשמת הקורבנות, אלא הכרה במציאות האכזרית שכפה עליהם האויב.
טלי גוטליב לא המציאה את המושג "לוחמה פסיכולוגית". זהו כלי נשק מוכר וידוע בארסנל של ארגוני טרור ומדינות אויב. חמאס משתמש בו באופן שיטתי – בסרטוני התעמולה, בהפצת שמועות, בניצול ציני של סבל אנושי. האם עלינו לעצום עיניים מול איום זה? האם הרגישות, החשובה מאין כמותה, כלפי החטופים ומשפחותיהם, צריכה למנוע מאיתנו דיון כן ואמיץ בדרכים שבהן חמאס מנסה לערער את החברה הישראלית מבפנים?
המתקפה על גוטליב נוחה מאוד לאלו המעדיפים להתעלם מהמציאות המורכבת. קל יותר להאשים את השליח מאשר להתמודד עם המסר הקשה. אך האמת היא שגוטליב, באומץ האופייני לה, הצביעה על פיל ענק שנמצא בחדר, פיל שרבים מעדיפים לא לראות. היא לא תקפה את החטופים; היא תקפה את חמאס ואת שיטותיו הנלוזות. היא לא זלזלה בסבלם; היא ביקשה להאיר זרקור על האופן שבו האויב מנצל את הסבל הזה לצרכיו.
ומה לגבי הניסיון שלה "לחזור בה חלקית" מהאמירה, כפי שנטען? האם לא ברור שמדובר בניסיון להבהיר את כוונתה המקורית, לאחר שהמילים הוצאו מהקשרן והפכו לכלי ניגוח פוליטי? גוטליב, כמו כל אדם בעל מצפון, מבינה את הרגישות העצומה סביב נושא החטופים. אך הבהרתה, "אני על חטופים שיצאו מעזה לא...", אינה סותרת את העיקרון המרכזי: החשש מפני מניפולציה פסיכולוגית של חמאס הוא חשש לגיטימי וחיוני לביטחון הלאומי. ייתכן והניסוח הראשוני היה חד מדי עבור אוזניים מסוימות, אך המסר המהותי – היזהרו ממלחמת התודעה של חמאס – נותר בעינו והוא קריטי.
אלו התוקפים את גוטליב בחמת זעם כה רבה, צריכים לשאול את עצמם: האם הם באמת מאמינים שכל מילה היוצאת מפי חטוף ששוחרר זה עתה מידי ארגון טרור היא אמת צרופה ובלתי מושפעת? האם הם אינם מבינים שחמאס מכין את החטופים לקראת שחרורם, מצייד אותם במסרים ספציפיים, ומאיים עליהם ועל משפחותיהם? התעלמות מכך אינה רגישות, אלא עיוורון מסוכן.
ההתקפות על גוטליב חושפות גם מידה לא מבוטלת של צביעות. אותם גורמים הממהרים לגנות אותה על "פגיעה ברגשות", הם לעיתים קרובות אלו ששותקים כאשר גורמים אחרים, כולל בתקשורת הבינלאומית, מאמצים נרטיבים של חמאס ללא בדיקה. טלי גוטליב, בניגוד לרבים אחרים בפוליטיקה הישראלית, אינה חוששת לומר את מה שלא פופולרי, גם אם זה עולה לה במחיר אישי ותדמיתי. היא אינה כפופה לתכתיבי הפוליטיקלי קורקט, אלא למצפונה ולדאגתה הכנה לביטחון ישראל.
הביקורת שלה, לעיתים נוקבת, אינה מוגבלת רק לנושא החטופים. היא ידועה כמי שאינה חוסכת את שבט לשונה גם מראש הממשלה, שר המשפטים, או כל גורם אחר במערכת כשהיא סבורה שהדבר נדרש. זוהי עדות לעצמאותה המחשבתית ולאומץ ליבה, תכונות שכה חסרות בנוף הציבורי שלנו.
במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, הגיע הזמן לדיון רציני ומעמיק באזהרות שהעלתה ח"כ גוטליב. הגיע הזמן להבין שהמלחמה נגד חמאס אינה מתנהלת רק בשדה הקרב הפיזי, אלא גם, ואולי בעיקר, בשדה הקרב התודעתי. טלי גוטליב אינה הבעיה; היא קול חשוב, גם אם לעיתים צורם, המתריע מפני סכנות אמיתיות. השתקתה, או הניסיון להפוך אותה לדמון, משרתת רק את אלו המעוניינים שנמשיך לצעוד כעיוורים באפלה, חשופים למניפולציות של אויבינו. האמת, גם כשהיא כואבת, היא תנאי הכרחי לניצחון.