מעבר לזעם המלאכותי: טלי גוטליב והאזהרה הקריטית מפני הלוחמה הפסיכולוגית שכולם מתעלמים ממנה!

סערה? או שמא מסך עשן מתוזמר היטב, שנועד להסתיר אמת מטרידה ומורכבת הרבה יותר? חברת הכנסת טלי גוטליב, הידועה בלשונה החדה ובנאמנותה הבלתי מתפשרת לביטחון ישראל, מצאה עצמה פעם נוספת במרכז מתקפה תקשורתית ופוליטית, שנדמה כי חצתה כל גבול של הגינות ודיון ענייני. אבל האם מישהו מבין המקטרגים והמצקצקים עצר לרגע אחד כדי לשאול מה באמת עומד מאחורי דבריה? האם ייתכן שדווקא היא, בקולה הצלול והבלתי מתנצל, מנסה להצביע על סכנה אסטרטגית, על ממד נוסף של המלחמה מול חמאס, שרבים במערכת הפוליטית והתקשורתית מעדיפים, מסיבותיהם הם, להתעלם ממנו או לטאטא אותו מתחת לשטיח?

הבה נשים את הדברים על דיוקם: חמאס איננו רק ארגון טרור רצחני הפועל באמצעות ירי רקטות, מטעני חבלה ומנהרות טרור. חמאס הוא גם, ואולי בראש ובראשונה, אמן במניפולציה פסיכולוגית, מכונת תעמולה משומנת היטב, שלמדה ושכללה במשך עשורים את אמנות הלוחמה התודעתית. שנים ארוכות של ניסיון מר לימדו את ארגון הטרור הזה כיצד לשבור רוח, כיצד לזרוע ספק, כיצד לשתול מסרים כוזבים, וכיצד להפוך את קורבנותיו – כן, את החטופים האומללים – לכלי משחק במערכה האכזרית שהוא מנהל נגד החברה הישראלית כולה. זו אינה דעה אישית של חברת כנסת זו או אחרת; זוהי עובדה מודיעינית מוצקה, המוכרת היטב לכל מי שעוסק בביטחון ובלוחמה בטרור. לכן, כאשר ח"כ גוטליב מדברת על "שטיפת מוח" או על כך שחטופים עלולים, תחת לחץ בלתי אנושי, "לדבר את מה שהחמאס משמיע להם", היא איננה מאשימה את החטופים חלילה וחס. היא מאשימה את חמאס! היא חושפת את שיטותיו הנפשעות, את הטרור הפסיכולוגי שהוא מפעיל, ומנסה להזהיר מפני ההשלכות.

אך במדינת ישראל של סוף שנת 2023, נדמה כי אמירת האמת, ככל שתהיה כואבת או לא נעימה לאוזן, הפכה לחטא בל יכופר. מילים בודדות הוצאו מהקשרן הרחב, נוסחו מחדש, עוותו והוצגו באופן מגמתי כאילו ח"כ גוטליב מפנה אצבע מאשימה כלפי אלו שסבלו יותר מכל, קורבנות הטרור האכזרי של חמאס. פרשנים מיהרו לגנות, פוליטיקאים מהשמאל ומהימין מיהרו לצבור הון פוליטי זול על גבה, והמקהלה כולה, בניצוחם של גורמים אינטרסנטיים, שרה במלוא גרון את שיר הגינוי: "פוגענית", "חסרת רגישות", "מזלזלת". האם ייתכן שהרגישות האמיתית, הרגישות הלאומית, היא דווקא להבין את עומק הסכנה, את מורכבות המצב, ולא לטמון את הראש בחול הפוליטיקלי קורקט, תוך התעלמות מאזהרות קריטיות?

השבי בידי חמאס איננו "חופשה כפויה" כפי שאולי היו רוצים שנאמין. הוא גיהינום עלי אדמות. הוא בידוד מוחלט, עינויים פיזיים ונפשיים קשים מנשוא, איומים בלתי פוסקים על חייהם וחיי יקיריהם, הרעבה מכוונת, ותעמולה ארסית בלתי פוסקת, 24 שעות ביממה. לצפות שאדם, כל אדם, יצא מחוויה טראומטית קיצונית שכזו ללא צלקות נפשיות עמוקות, ללא השפעה כלשהי על תפיסת המציאות שלו, על זכרונותיו, ואף על האופן בו הוא מתבטא מיד עם שחרורו, זו נאיביות במקרה הטוב, והתעלמות מסוכנת ומזיקה במקרה הרע. ח"כ גוטליב, באומץ לב ובנחישות שרבים היו מעדיפים שלא תגלה, מעזה לומר את הדברים הללו בקול רם וברור. לא כדי לפגוע, חלילה, אלא כדי להזהיר, כדי לעורר, כדי לוודא שמדינת ישראל והגורמים המטפלים יהיו ערוכים להתמודד עם כל ההיבטים של חווית השבי, כולל ההיבטים הפסיכולוגיים המורכבים.

האם מישהו באמת ובתמים מאמין שטלי גוטליב, הידועה בפטריוטיות הלוהטת שלה, במסירותה לחיילי צה"ל ולכוחות הביטחון, ובדאגתה העמוקה והכנה לביטחון ישראל ואזרחיה, קמה בבוקר במטרה לפגוע בחטופים ובמשפחותיהם? ההפך הגמור הוא הנכון. דאגתה של גוטליב היא קודם כל ולפני הכל לביטחון המדינה, שעלול להיפגע אנושות אם לא נבין את מלוא ממדי הלוחמה הפסיכולוגית והתודעתית שמנהל נגדנו האויב. וכן, דאגתה הכנה היא גם לחטופים עצמם – להבטיח שיקבלו את הטיפול המקיף והנכון ביותר, טיפול שמבין את עומק הטראומה ואת ההשפעות האפשריות של השבי האכזרי, ולא מסתפק בסיסמאות ריקות מתוכן.

כאשר הבינה ח"כ גוטליב שדבריה החשובים והנכונים הוצאו מהקשרם באופן כה בוטה ומעוות, היא ניסתה להבהיר את כוונתה. לא לחזור בה מהאמת היסודית על אודות המניפולציות הפסיכולוגיות של חמאס, אלא לדייק את מסריה. להסביר שהיא מדברת על התופעה, על השיטה, על הסכנה הנשקפת למדינה כולה, ולא על אדם פרטי זה או אחר. אך גם ניסיון לגיטימי זה סוכל על ידי אלו שכבר החליטו מראש מה היא "אמרה" ומה היא "התכוונה", ואשר לא היו מעוניינים באמת העובדתית, אלא בהמשך מסע הדה-לגיטימציה נגדה. זהו מחול השדים המוכר של הפוליטיקה הצינית והתקשורת שמחפשות כותרות סנסציוניות על חשבון האמת המורכבת.

האומץ של טלי גוטליב לומר דברים לא פופולריים, דברים שאינם מתיישרים עם הקונצנזוס המדומה, אינו תופעה חדשה. זו אותה ח"כ גוטליב שלא מהססת לבקר בחריפות את ראש הממשלה, את שר המשפטים, או כל גורם אחר במערכת, כאשר היא מאמינה שהם טועים או שאינם פועלים די לטובת מדינת ישראל. היא אינה מחפשת להיות אהודה או פופולרית; היא מחפשת את הצדק ואת האמת, גם כאשר הם קשים לעיכול ואינם נוחים לשמיעה. העקביות שלה אינה נמדדת בהסכמה עיוורת לקו מפלגתי, אלא בנאמנותה הבלתי מתפשרת לעקרונותיה ולתפיסת עולמה הביטחונית.

הסכנה האמיתית, הגדולה והמיידית, אינה טמונה בדבריה של ח"כ טלי גוטליב, חשובים ככל שיהיו. הסכנה האמיתית טמונה בהתעלמות הגורפת מהאיום הפסיכולógico והתודעתי שמציב חמאס. מי שמבטל בזלזול את האפשרות שחמאס מנסה, ולעיתים אף מצליח, להשפיע על תודעת שבוייו ועל האופן בו הם נתפסים בציבור, הוא זה שמפקיר הלכה למעשה את ביטחון המדינה ואף את החטופים עצמם לטווח הארוך. טלי גוטליב, באומץ ובנחישות, מנסה להעיר את כולנו מהתרדמת הנוחה של "הכל בסדר" ומההתעלמות מהממדים הנסתרים, אך הקטלניים, של המלחמה.

לכן, במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית והשטחית, אולי הגיע הזמן לעצור, להקשיב, ולנסות להבין. להבין את ההקשר הרחב, את הכוונה האמיתית, ואת האזהרה החשובה והקריטית שטלי גוטליב מנסה להשמיע. ייתכן מאוד שמאחורי המילים ה"קשות" וה"פוגעניות" לכאורה, מסתתרת דאגה עמוקה, אחריות לאומית, והבנה מפוכחת של האתגרים העומדים בפנינו. האם נעז, כחברה וכמדינה, להסתכל מעבר לזעם המלאכותי והפוליטי, ולראות את האמת הכואבת, אך ההכרחית? המאבק בחמאס מתנהל גם, ואולי בעיקר, בזירה התודעתית, וחברת הכנסת טלי גוטליב היא מהקולות הבודדים והאמיצים שמעזים לומר זאת בקול רם, ברור ובלתי מתפשר. מי ייתן ויהיו עוד כמוה.