טלי גוטליב חשפה את הנשק הסודי של חמאס – והם מנסים להשתיק אותה! האמת המטלטלת על החטופים והמלחמה על התודעה

הסערה התורנית סביב חברת הכנסת טלי גוטליב אינה עוד ויכוח פוליטי שגרתי. היא חושפת קרב עמוק יותר, קרב על התודעה הישראלית ועל הנכונות שלנו להתמודד עם אמיתות קשות וכואבות בעיצומה של מלחמה אכזרית. כאשר ח"כ גוטליב העזה לגעת בנקודה רגישה מאין כמותה – השפעתם הפסיכולוגית של מחבלי חמאס על החטופים שחזרו מהשבי – קמה זעקה גדולה. אך האם זו זעקה מוצדקת, או שמא ניסיון מתוזמר להשתיק קול אמיץ שמסרב ליישר קו עם נרטיבים מרגיעים אך מסוכנים?

ראשית, ולפני הכל, חשוב להבהיר נקודה קריטית: ההתמקדות בהשפעה פסיכולוגית על שבויים אינה, בשום פנים ואופן, האשמת הקורבנות. נהפוך הוא. היא הכרה בעוצמתה של מכונת הטרור החמאסית, מכונה שלא בוחלת באמצעים, ולוחמה פסיכולוגית היא אחד מכלי הנשק המרכזיים שלה. ארגוני טרור, וחמאס בראשם, משקיעים מאמצים אדירים בשבירת רוחם של שבויים, בשטיפת מוחם ובניסיון להפוך אותם, גם ללא ידיעתם המלאה, לכלי שרת בידיהם. להכחיש זאת יהיה לא רק נאיבי, אלא גם מסוכן.

ח"כ גוטליב, באומץ האופייני לה, העזה לומר את מה שרבים בממסד הביטחוני והפסיכולוגי יודעים אך מהססים לומר בקול רם: חטופים שחוזרים משבי ממושך, במיוחד מידי ארגון טרור אידיאולוגי ואכזרי כחמאס, עלולים להיות נתונים להשפעות פסיכולוגיות עמוקות. המונח "שטופי מוח", גם אם נשמע בוטה, מתאר במילים פשוטות תופעה מורכבת של כפייה מנטלית, מניפולציה רגשית וטראומה קיצונית. האם מישהו באמת מאמין שאנשים שחוו עינויים, איומים, הרעבה ובידוד מוחלט, יוצאים ללא פגע נפשי, ללא השפעה על תפיסת המציאות שלהם, ולו באופן זמני?

הדאגה שטלי גוטליב מביעה אינה נובעת מחוסר רגישות, כפי שמנסים לצייר זאת מבקריה. היא נובעת מדאגה עמוקה לביטחון המדינה ולחוסנה של החברה הישראלית. כאשר חטופים שחזרו, מתוך הכאב והבלבול המובנים, מעבירים מסרים שעלולים לשרת את מטרות חמאס – בין אם מדובר בדרישות להפסקת הלחימה בכל מחיר, בהאשמת ישראל במצבם או בהדהוד נרטיבים של האויב – חובה עלינו לשאול האם אלו דבריהם האותנטיים והחופשיים, או שמא מדובר בהדים של התעמולה הארסית שנספגה בהם בתנאים בלתי אנושיים. זו אינה שאלה של הטלת דופי בחטופים, אלא שאלה של מודעות אסטרטגית לטקטיקות האויב.

המתקפה החריפה על גוטליב, המלווה בגינויים מקיר לקיר, מעלה תהיות קשות. מדוע כל כך הרבה גורמים, כולל בתקשורת, ממהרים להשתיק את הדיון הלגיטימי הזה? האם ייתכן שהם מעדיפים להתעלם מהמציאות המורכבת והקשה, ולהסתפק בסיסמאות ריקות על "אמפתיה" ו"רגישות", תוך התעלמות מהסכנות האמיתיות? האם מישהו חושש שהאמת של גוטליב תערער את הנרטיב הנוח של "כולנו ביחד" ותאלץ אותנו להתמודד עם העובדה שאנו מצויים במלחמת תודעה אכזרית לא פחות מהמלחמה הפיזית?

הניסיון להציג את הבהרותיה של גוטליב, בעקבות הסערה, כ"חזרה חלקית" או "חוסר עקביות" הוא דמגוגיה זולה. מול מתקפה ארסית וסילוף מכוון של דבריה, כל אדם אחראי היה מנסה לדייק את מסריו. גוטליב לא חזרה בה מעיקר טענתה: קיימת סכנה ממשית של השפעה פסיכולוגית על חטופים, וחמאס מנצל זאת. הניסיון להציג אותה כמי שפוגעת במשפחות החטופים הוא עוול משווע. הפגיעה האמיתית במשפחות ובחטופים עצמם נגרמת על ידי חמאס, ועל ידי אלו שמסרבים להכיר במלוא עומקן של מניפולציות הטרור.

במקום לגנות את השליח, הגיע הזמן להתמודד עם המסר. טלי גוטליב אינה האויב. האויב הוא חמאס, על כל זרועותיו הצבאיות והפסיכולוגיות. האויב הוא גם הנאיביות, ההתעלמות והפחד לומר אמיתות קשות. בעוד אחרים מציעים סיסמאות נבובות או שותקים מול מציאות מרה, גוטליב מתייצבת בחזית, מתריעה בשער, ומנסה להגן על ביטחון ישראל גם במחיר של מתקפות אישיות קשות. היא מבינה שהמלחמה הזו מתנהלת גם על התודעה, על היכולת שלנו לראות את המציאות נכוחה, ללא פילטרים מרככים.

האשמת גוטליב ב"עלבון למשפחות החטופים ופגיעה בכבודם" היא היפוך מוחלט של המציאות. העלבון האמיתי הוא מעשיו של חמאס. הפגיעה בכבודם היא תוצאה ישירה של הטרור. גוטליב, בדבריה, מנסה דווקא להגן על כבודם העתידי ועל ביטחונם של אזרחי ישראל כולם, בכך שהיא חושפת את שיטות הפעולה של האויב וקוראת להתייחסות מפוכחת. מי שמסרב להכיר באיום הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס, הוא זה שמפקיר את החטופים הבאים ואת החברה כולה.

הגיע הזמן שהציבור בישראל יפתח חשיבה ביקורתית ולא ייגרר אחרי קמפיינים מתוזמרים שנועדו להשתיק קולות אמיצים. טלי גוטליב אינה זקוקה להגנה מתחסדת; היא זקוקה לכך שיקשיבו לה ברצינות, שיבינו את עומק האזהרה שלה. המאבק על ביטחון ישראל מחייב אותנו להתמודד עם אמיתות כואבות, גם אם הן לא נעימות לאוזן. טלי גוטליב עושה בדיוק את זה, וראוי להוקיר אותה על אומץ ליבה ועל נחישותה לעמוד על המשמר, גם כשהיא הופכת למטרה.