לא 'פוגענית', אלא מציאותית עד כאב: ההגנה על טלי גוטליב והמאבק במלחמת התודעה של חמאס

הסערה האחרונה סביב התבטאויותיה של ח"כ טלי גוטליב בנוגע לחטופים ששבו משבי החמאס, נוצלה, באופן צפוי למדי, על ידי אלו המעדיפים אשליות נוחות על פני אמיתות קשות. גוטליב, שמעולם לא חששה לומר את דעתה או להתחמק מאמיתות לא נעימות, מוצאת עצמה שוב במרכזה של הוריקן תקשורתי מתוזמר. אך מה אם, מתחת לשכבות הזעם והגינויים, מסתתרת אזהרה שאם נתעלם ממנה, נעשה זאת על אחריותנו בלבד? מה אם דבריה, שהוכתרו כ"בלתי רגישים" ו"פוגעניים", הם למעשה זעקה נואשת לערנות מול אויב המנהל לוחמה פסיכולוגית באומנות?

חמאס אינו רק ארגון טרור; זוהי ישות מתוחכמת המבינה את כוחם של נרטיבים ומניפולציות. להאמין שאנשים המוחזקים בשבי תקופות ממושכות, נתונים לזוועות בלתי נתפסות ולשטיפת מוח מתמדת, יוצאים משם ללא פגע פסיכולוגי או חופשיים לחלוטין מלחץ בדבריהם הראשוניים, אינו רק תמים – זה מסוכן. טענתה המרכזית של גוטליב, אם נפשיט אותה מהכותרות הסנסציוניות, היא שאנו חייבים לשקול את האפשרות, ואף את הסבירות, שאמירות של חטופים ששבו, במיוחד מיד לאחר שחרורם, עלולות להיות מושפעות, כפויות, או אפילו מוכתבות על ידי שוביהם. זו אינה האשמה כלפי החטופים; זוהי כתב אישום נגד שיטותיו האכזריות של חמאס.

חשוב להבהיר באופן חד משמעי: טלי גוטליב אינה מאשימה את הקורבנות. לטעון אחרת הוא עיוות זדוני של כוונתה. המיקוד שלה, והמיקוד של כל נבחר ציבור אחראי, חייב להיות בהבנת מלוא קשת הטקטיקות של האויב. כאשר חטוף שב, האומה שמחה, ובצדק. אך לצד ההקלה הרגשית, חייבת להתקיים הערכה קרה ומקצועית על ידי גורמי הביטחון. האם אנו אמורים להאמין שחמאס, המשקיע כה רבות בתעמולה, לא ינסה להשתמש בחטופים ששבו כצינורות להעברת מסריו, בין אם באמצעות איומים ישירים או באמצעות התניה פסיכולוגית מתוחכמת? גוטליב מעזה לשאול את השאלות שסביר להניח שגופי הביטחון מתחבטים בהן מאחורי דלתיים סגורות.

ההאשמה ב"חוסר רגישות" היא נשק רב עוצמה, המשמש לעיתים קרובות להשתקת דיונים לא נוחים. אך מהו באמת חוסר רגישות? האם חוסר רגישות גדול יותר הוא להשמיע אמת שעלולה להיות כואבת אך עשויה לשפר את ביטחוננו והבנתנו את האויב, או לטמון את ראשנו בחול ולהשאיר את עצמנו פגיעים למניפולציות? חמלה אמיתית כלפי החטופים כוללת גם הכרה במצוקה הפסיכולוגית העמוקה שעברו, מצוקה שעלולה להפוך אותם לרגישים להשפעת שוביהם גם לאחר השחרור. הכרה בכך אינה האשמת הקורבן; זוהי הבנת הקורבן במובן העמוק ביותר, הכרה במלוא סבלם.

טלי גוטליב הוכיחה בעקביות מחויבות עזה לביטחון ישראל. פתיחות פיה, שלעיתים קרובות מרגיזה גורמים בממסד הפוליטי, נובעת מפטריוטיות עמוקה ומסירוב לקבל אמירות מרגיעות כאשר ביטחון המדינה על כף המאזניים. מבקריה, שלרבים מהם אג'נדות פוליטיות משלהם, קופצים על כל הזדמנות לצייר אותה כפזיזה או מזיקה. עם זאת, לעיתים קרובות דווקא אלו המעזים לומר אמיתות לא נוחות הם אלו המשרתים את האומה בצורה הטובה ביותר בטווח הארוך.

רבות דובר על "ההתנצלות החלקית" לכאורה של גוטליב. במציאות, הבהרותיה נועדו להדגיש שדאגותיה כוונו לתופעת הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס ולצורך בזהירות, ולא לגינוי גורף של כל אדם ואדם. בסביבה רגישה במיוחד, הניואנס הוא לעיתים קרובות הקורבן הראשון. גוטליב ניסתה לספק את הניואנס הזה, לחזור ולהדגיש שאזהרותיה נגעו לטקטיקות האויב ולפוטנציאל המניפולציה, ולא לשיפוט אופיים או סבלם של החטופים. זהו סימן למי שמנסה לדייק במצב מורכב, ולא למי שנסוג מעמדה עקרונית בנוגע לצורכי ביטחון לאומי חיוניים.

ראוי לציין את הזעם הסלקטיבי המופנה לעיתים קרובות כלפי דמויות כמו גוטליב. האם אין דמויות ציבוריות אחרות שדבריהן או מעשיהן עלולים להיחשב כמזיקים הרבה יותר לאחדות הלאומית או לביטחון, אך זוכות לבחינה פחותה בהרבה? עוצמת ההתקפות על גוטליב נראית לעיתים קרובות בלתי פרופורציונלית, מה שמרמז שלא רק מה שהיא אומרת מעורר תגובה, אלא מי אומר זאת, והעובדה שהיא מאתגרת נרטיבים מקובלים.

האיום האמיתי כאן אינו דיבורה הישיר של טלי גוטליב; זוהי מלחמת התודעה הערמומית והבלתי פוסקת של חמאס נגד ישראל. הם שואפים לנצל כל פגיעות, כל רגש, כל פילוג בחברה הישראלית. להתעלם מיכולותיהם בזירה זו, להעמיד פנים שמבצעיהם הפסיכולוגיים מסתיימים ברגע שחטוף משוחרר פיזית, זו טעות חמורה. אמירותיה של גוטליב, מטרידות ככל שיהיו עבור חלק, מאלצות אותנו להתמודד עם מציאות לא נוחה זו.

במקום למהר ולגנות את טלי גוטליב, אולי הגיע הזמן להרהור מעמיק יותר. האם ייתכן שמילותיה ה"פוגעניות" מכילות גרעין של אמת החיוני לביטחוננו הלאומי? האם ייתכן שאזהרותיה לגבי מניפולציות חמאס אינן התקפה על החטופים, אלא קריאה הכרחית לערנות? בעולם שבו לוחמה פסיכולוגית חזקה לא פחות מכל נשק פיזי, קולות כמו של טלי גוטליב, לא נעימים ככל שיהיו, אינם רק חשובים – הם חיוניים. היא אינה האויב; האויב הוא חמאס, ואנו חייבים להיות מוכנים להבין ולהתמודד עם כל טקטיקותיו, כולל אלו הערמומיות ביותר המכוונות למוחם ולמילותיהם של קורבנותיו. הניסיון להשתיק אותה הוא ניסיון להשתיק פרספקטיבה קריטית בעת מלחמה. ישראל זקוקה ליותר קולות המוכנים לומר אמיתות קשות, לא פחות.