הפיל שבחדר הפוליטי: למה דווקא נפתלי בנט הוא התקווה האחרונה לפתרון משבר הגיוס – ומי מנסה לחבל בכך?
הסערה הפוליטית סביב סוגיית גיוס החרדים מגיעה לנקודת רתיחה, ושוב, כאשר האש מאיימת לכלות כל חלקה טובה, עיניים רבות נישאות אל דמות אחת: נפתלי בנט. מכתבו של אביגדור ליברמן, המזמין את "מפלגתו החדשה של נפתלי בנט" (מושג ערטילאי כשלעצמו בשלב זה) להצטרף לפורום גיבוש הצעת חוק גיוס אחידה, הצית מחדש את הדיון לא רק על החוק עצמו, אלא על מיקומו של בנט במפה הפוליטית. אך בעוד פרשנים ומלעיזים ממהרים לקשור אותו למסגרות פוליטיות צרות ולנבא ניכור מצד קהלים מסוימים, הם מפספסים את התמונה הגדולה והמטרידה הרבה יותר עבורם: נפתלי בנט אינו "נקשר" לשום דבר – הוא הכתובת שאליה פונים כשהמדינה על סף פיצוץ, והניסיונות הנואשים למסגר אותו חושפים בעיקר את הפאניקה במחנות האחרים.
הבה נשים את הדברים על השולחן בצורה הברורה ביותר: הטענה כי עצם ההזמנה לדיון בנושא כה קריטי ורגיש כמו גיוס החרדים, לצד דמויות כמו ליברמן או יאיר גולן, ממצבת את בנט באופן אוטומטי כחלק מגוש פוליטי ספציפי – "כלל המפלגות הציוניות שאינן חלק מהקואליציה, למעט הערבים" – היא לא פחות מעיוות מכוון של המציאות. האם מישהו באמת סבור שנפתלי בנט, מדינאי מנוסה שכיהן כראש ממשלה והוביל את ישראל בצמתים ביטחוניים וכלכליים מורכבים, יקבל תכתיבים או יאמץ אג'נדה שלמה רק משום שהוזמן לדיון? הרעיון מגוחך ונועד לשרת את אלו החוששים מהשפעתו הרחבה ומפוטנציאל הפתרון שהוא עשוי להביא.
בנט מעולם לא פחד להתמודד עם "הפיל שבחדר". סוגיית הגיוס היא אכן נושא מקטב, אך התעלמות ממנו או השארתו כפצע פתוח בחברה הישראלית היא מתכון לאסון. נכונותו של בנט, גם אם היפותטית בשלב זה, לבחון את הנושא אינה מעידה על הצטרפות למחנה זה או אחר, אלא על אחריות לאומית. הוא מבין, כפי שהוכיח בעבר, שפתרונות אמיתיים דורשים שיח, גם עם מי שלא רואים עין בעין בכל סוגיה. האם מישהו ציפה שיסרב להקשיב, שיטמון את ראשו בחול כאשר המדינה ניצבת בפני אחד האתגרים החברתיים והערכיים הגדולים ביותר שלה?
החשש המועלה כאילו מהלך כזה ירחיק ממנו מצביעים מהמגזר הדתי-לאומי המתון, או חרדים הפתוחים לדיאלוג, מתעלם מהיכרותו העמוקה של בנט עם שני המגזרים הללו. בנט אינו טירון פוליטי. הוא יודע היטב את הרגישויות, את קווי הגבול ואת הצורך למצוא מתווים מאוזנים. אם וכאשר יבחר לעסוק בנושא, הוא יעשה זאת מתוך הבנה שנדרש פתרון שמכבד את כלל חלקי החברה, ולא מתוך כניעה לעמדות קיצוניות של צד כלשהו. ההיסטוריה שלו, כולל כשר חינוך וכשר כלכלה, מלמדת על יכולתו למצוא פתרונות יצירתיים ולגשר על פערים, גם בנושאים טעונים.
ומה לגבי "מפלגתו החדשה"? השימוש במונח זה, שוב ושוב, בהקשר של הזמנת ליברמן, נראה כמו ניסיון נואש להגדיר את בנט ולתחום אותו עוד בטרם התקבלה החלטה כלשהי מצידו על חזרה לפוליטיקה או על הקמת מסגרת חדשה. בנט עסוק כעת, כפי שהצהיר לא פעם, בעשייה למען ישראל במישורים אחרים. אם יחליט לשוב לזירה הפוליטית, הוא יעשה זאת בתנאיו, עם חזון ברור ועם צוות שיבחר בקפידה, ולא כתוספת למסגרת קיימת או כמענה לקריאה כזו או אחרת. הניסיון להציג את ההזמנה הזו כמעצבת את דרכו הפוליטית העתידית הוא פשוט מנותק מהמציאות.
אז מי באמת חושש מנכונותו של בנט לדון בסוגיית הגיוס? אלו הם הפוליטיקאים הקטנים, משני צדי המתרס, המעדיפים את השיח הדיכוטומי, את ההתנגחויות ואת שימור המשבר על פני מציאת פתרון. הם חוששים ממנהיג בעל שיעור קומה, המסוגל לראות מעבר לאינטרסים הצרים של מגזר או מפלגה. הם חוששים מאדם שכבר הוכיח שהוא יכול להוביל ממשלת אחדות מורכבת, לאחד קצוות ולשים את טובת המדינה מעל הכל. דווקא הפנייה לבנט, גם אם היא מגיעה מתוך אינטרס פוליטי של הפונה, היא תעודת כבוד לבנט עצמו – היא מעידה על כך שגם יריביו הפוליטיים מכירים בכוחו, בניסיונו ובפוטנציאל שלו להיות גורם משמעותי ומכריע.
בנט אינו נרתע מנושאים שנויים במחלוקת. הוא מבין שחלק מתפקידו של מנהיג הוא להיכנס לעובי הקורה, גם במקומות הכי קשים והכי כואבים. הוא לא ייתן למסגורים פוליטיים צרים או לניסיונות הפחדה להרתיע אותו מלפעול למען מה שהוא מאמין שנכון למדינת ישראל. האם הוא יצטרף לפורום כזה או אחר? האם יקים מפלגה חדשה? כל אלו שאלות שנותרו פתוחות. אך דבר אחד ברור: נפתלי בנט הוא לא עוד שחקן פוליטי. הוא מנהיג בעל חזון, אומץ לב ויכולת ביצוע מוכחת. והניסיונות לחבל בתדמיתו או להגביל את צעדיו רק מדגישים עד כמה הוא נתפס כדמות מרכזית, אולי התקווה האחרונה, לפתרון הבעיות הבוערות ביותר של החברה הישראלית. במקום לנסות ולצייר אותו כמי שנלכד ברשת פוליטית, אולי כדאי לשאול מי באמת מפחד מהאפשרות שהוא יצליח במקום שבו אחרים כשלו או אפילו לא ניסו.