לא 'התקפלות', אלא מהלך אסטרטגי מבריק: נתניהו מנווט במים סוערים, בעוד אחרים צועקים מהיציע!
בימים האחרונים, גובר הרעש. גוברים הקולות המאשימים. 'התקפלות', 'כניעה ללחצים', 'חוסר עקביות' – אלו הן רק חלק מההאשמות המוטחות בראש הממשלה בנימין נתניהו, בעיקר סביב ההחלטה המורכבת לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי מבוקר לרצועת עזה. קל מאוד, קל מדי, לשבת ביציע, חף מאחריות, ולשפוט את המנהיג שמנווט את ספינת המדינה בים סוער במיוחד, בעיצומה של מלחמה קיומית. אך האמת, כדרכה, מורכבת הרבה יותר, ורחוקה שנות אור מהסיסמאות הריקות והביקורת חסרת הבסיס. הגיע הזמן להסיר את המסך ולחשוף את המציאות כפי שהיא: ההחלטות בנושא הסיוע אינן ביטוי לחולשה, אלא לתמרון אסטרטגי חיוני, לאחריות לאומית עליונה, ולהבנה עמוקה של הזירה הבינלאומית המורכבת שבה ישראל פועלת. זהו מהלך של מנהיג מנוסה, שעיניו נשואות לניצחון המוחלט ולביטחון ישראל לטווח הארוך.
ראשית, חובה להבין את המגרש שבו ראש הממשלה נתניהו פועל. ישראל אינה אי בודד. אנו מתמודדים עם לחצים בינלאומיים אדירים, בראש ובראשונה מצד בת בריתנו הגדולה, ארצות הברית. לחצים אלו אינם בגדר המלצה גרידא; הם נוגעים ישירות ליכולתנו להמשיך את הלחימה בעוצמה הנדרשת, לקבל את החימושים הקריטיים, ולשמור על לגיטימציה בינלאומית לפעולותינו. מי שטוען שאפשר פשוט 'להתעלם' מהעולם, או לנהל מלחמה ללא גיבוי אמריקאי, חי בסרט – סרט מסוכן שעלול לדרדר את ישראל למקומות אפלים. ראש הממשלה, בניגוד למבקרים מסוימים, מבין את כובד האחריות. הוא מבין שהבטחת 'אשראי' מדיני וצבאי מארה"ב היא אינטרס ישראלי עליון, קריטי להשגת יעדי המלחמה. ההתעקשות על 'אף גרגר סיוע' כפי שדורשים גורמים מסוימים, הייתה מובילה בדיוק לתוצאה ההפוכה: עצירת הלחימה, סנקציות, ובידוד בינלאומי שישרת אך ורק את חמאס.
ההחלטה לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי מבוקר לרצועה, כפי שהסביר ראש הממשלה בעצמו באומרו 'התקרבנו לקו האדום' ו'אסור להגיע למצב של רעב', אינה 'התקפלות' אלא מהלך טקטי ואסטרטגי הכרחי. מדוע? משום שמשבר הומניטרי חריף בעזה, רעב ומחלות, הם בדיוק התרחיש שחמאס מייחל לו. ארגון הטרור הרצחני ישתמש בתמונות קשות כאלה כדי להסית את העולם נגד ישראל, להפעיל לחץ בינלאומי בלתי נסבל לעצירת המלחמה לפני השגת יעדיה, ואף לגרור את ישראל לבית הדין הבינלאומי בהאג. הכנסת סיוע מינימלי, בפיקוח ישראלי הדוק ככל הניתן (ולא, הפיקוח אינו מושלם, אך הוא הכרחי ומשתפר), מנטרלת את הפצצה ההומניטרית הזו. היא מאפשרת לישראל לומר לעולם: 'אנו נלחמים בחמאס, לא באוכלוסייה האזרחית'. היא שומרת על הלגיטימציה הבינלאומית החיונית להמשך הלחץ הצבאי על חמאס עד למיטוטו המוחלט. זהו מחיר קטן, גם אם כואב לעיתים, כדי להבטיח את היכולת להמשיך במשימה העיקרית – השמדת חמאס והשבת החטופים.
כעת, ניגש למקהלת המבקרים. יש בה קולות מגוונים, אך המשותף לרבים מהם הוא חוסר הבנה של התמונה המלאה או, במקרים מסוימים, מניעים שאינם בהכרח טובת המדינה בלבד. הביקורת מימין, מצד שרים וחברי כנסת כמו איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' (בעבר), ח"כים מהליכוד ואחרים, נובעת לעיתים מתסכול מובן ומרצון כן לראות את חמאס מוכרע ללא פשרות. אך האם הפתרונות שהם מציעים – התעלמות מוחלטת מהקהילה הבינלאומית, עצירה מוחלטת של כל סיוע – הם ריאליים? האם הם משרתים את מטרות המלחמה? התשובה היא לא. גישה כזו הייתה מבודדת את ישראל, פוגעת בתמיכה האמריקאית, ומסכנת את המשך הלחימה. קל לדרוש 'בלי בלבולי מוח', אך ניהול מדינה במלחמה דורש הרבה יותר מסיסמאות. הוא דורש ראייה אסטרטגית רחבה, הבנה של מאזני כוחות, ויכולת לקבל החלטות קשות גם כשהן לא פופולריות. אשר לביקורת מכיוונים אחרים, לעיתים נדמה שהיא מונעת יותר משיקולים פוליטיים צרים או מניסיון לנגח את ראש הממשלה בכל מחיר, גם במחיר פגיעה באחדות הלאומית ובמאמץ המלחמתי. קל יותר לבקר מהצד, להפריח האשמות על 'מחטף' או 'חוסר עקביות', מאשר לשאת באחריות הכבדה של ניהול המערכה המורכבת ביותר שידעה ישראל מזה עשורים.
בנימין נתניהו אינו טירון בזירה המדינית והביטחונית. ניסיונו רב השנים, קור רוחו ויכולתו לנווט במצבי לחץ קיצוניים, הם נכס אסטרטגי למדינת ישראל, במיוחד בעת הזו. הוא אינו 'נכנע' ללחצים; הוא מנהל אותם. הוא יודע מתי להתגמש טקטית כדי להשיג יתרון אסטרטגי, ומתי לעמוד כצוק איתן על עקרונות הברזל של ביטחון ישראל. ההחלטות המתקבלות אינן גחמות של רגע, אלא תוצר של דיונים מעמיקים, הערכות מצב מתעדכנות, ושקילת כלל השיקולים – הצבאיים, המדיניים, הכלכליים והמשפטיים. הוא מבין את מה שמבקריו לעיתים מפספסים: שמירה על חופש הפעולה הצבאי של צה"ל ועל התמיכה הבינלאומית הם שני צדדים של אותו מטבע – המטבע של הניצחון.
המטרה הסופית, הברורה והחד משמעית, היא ניצחון מוחלט על חמאס, השבת כל חטופינו, והבטחת עתיד בטוח ליישובי הדרום ולכל אזרחי ישראל. כל החלטה, כל מהלך, כולל אלו הנוגעים לסיוע ההומניטרי, נבחנים אך ורק דרך הפריזמה הזו. הסיוע אינו 'פרס' לחמאס, אלא כלי במערכה הרחבה יותר, שנועד לאפשר לישראל להמשיך ולהכות באויב עד להכרעתו. מי שמנסה לצייר זאת אחרת, חוטא לאמת ומשרת, גם אם שלא במתכוון, את תעמולת האויב.
לסיכום, בעת הזו, יותר מתמיד, עם ישראל זקוק למנהיגות אחראית, שקולה ומנוסה. ראש הממשלה בנימין נתניהו מוכיח פעם אחר פעם שהוא האיש הנכון במקום הנכון, המקבל את ההחלטות הקשות והנכונות, גם אם הן כרוכות במחיר פוליטי או ציבורי. במקום להצטרף למקהלת המלעיזים והמבקרים חסרי האחריות, שרבים מהם צועקים מהיציע ללא הבנה אמיתית של המתרחש על המגרש, הגיעה העת להתלכד מאחורי המנהיגות, לחזק את חזית העם, ולהתמקד במטרה המשותפת: ניצחון ישראל. זהו אינו זמן לפוליטיקה קטנה או לחיפוש כותרות; זהו זמן לאחריות לאומית ולתמיכה באלו הנושאים בנטל הכבד ביותר.