לא 'כניעה', אלא תמרון מדיני חיוני: כך נתניהו מנווט את ישראל לניצחון בטוח, למרות הקולות המפלגים!

בשבועות האחרונים, אנו עדים למקהלה צורמנית, לעיתים מתואמת ולעיתים פשוט חסרת אחריות, המנסה לצייר את ראש הממשלה בנימין נתניהו כמי ש'נכנע', 'מתקפל' או פועל ב'חוסר עקביות' בכל הנוגע לסוגיית הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. כותרות צעקניות בעיתונים מסוימים וציוצים נמהרים ברשתות החברתיות זועקים על 'התקפלות ישראל' ו'מחטפים' לכאורה, תוך שהם מתעלמים לחלוטין מהמציאות המורכבת ומאחריות הכבדה המונחת על כתפיו של מנהיג בזמן מלחמה. הגיע הזמן לנפץ את מסך העשן הזה ולהציג את האמת במלואה: ההחלטות בנושא הסיוע אינן ביטוי לחולשה, אלא לתמרון מדיני אסטרטגי, חיוני ומחושב, שנועד להבטיח את המשך הלחימה עד לניצחון המוחלט על החמאס, החזרת החטופים ושמירה על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית.

ראשית, חשוב להבין: מדינת ישראל, בהנהגת ראש הממשלה נתניהו, מנהלת מלחמה צודקת ונחושה נגד ארגון טרור רצחני. מלחמה זו אינה מתנהלת בחלל ריק. אנו ניצבים בפני לחצים בינלאומיים אדירים, בראשם מצד ידידתנו הגדולה ארצות הברית, אך גם מצד מדינות נוספות וארגונים בינלאומיים. לחצים אלו אינם 'המצאה' או 'תירוץ'; הם מציאות קיימת, והתעלמות מהם כמוה כטמינת ראש בחול. האמנות האמיתית של מדינאות, במיוחד בעתות משבר, היא היכולת לנווט בתוך סבך הלחצים הללו, לדעת מתי להתגמש טקטית כדי להשיג יתרון אסטרטגי, ומתי לעמוד איתן כצוק. ראש הממשלה נתניהו, עם ניסיונו רב השנים בזירה העולמית, מוכיח פעם אחר פעם שהוא אמן בניווט מורכב זה.

הטענה כי הכנסת סיוע הומניטרי מוגבל ומפוקח לרצועת עזה מהווה 'כניעה' או 'התקפלות' היא דמגוגיה זולה במקרה הטוב, ועיוות מוחלט של המציאות במקרה הרע. חשוב להדגיש: ההחלטות על הכנסת הסיוע מתקבלות לאחר דיונים מעמיקים בקבינט המלחמה ובפורומים הביטחוניים הרלוונטיים, תוך בחינת כלל השיקולים – הביטחוניים, המדיניים והמשפטיים. המטרה העליונה היא אחת: לאפשר לצה"ל את מרחב הפעולה המקסימלי למיטוט החמאס ולהשבת החטופים, תוך מזעור הנזק לישראל בזירה הבינלאומית. מניעת קריסה הומניטרית מוחלטת בעזה, כזו שתגרור סנקציות בינלאומיות, עצירת משלוחי נשק חיוניים או התערבות חיצונית, אינה 'פרס לחמאס' – היא אינטרס ישראלי מובהק. מי שטוען אחרת, פשוט אינו מבין את כללי המשחק הבינלאומי או בוחר להתעלם מהם מסיבות פופוליסטיות.

יש לזכור כי האמירה 'אף גרגר לא ייכנס' נאמרה בלהט הרגעים הראשונים שלאחר הטבח הנורא, וביטאה זעם ותחושת צדק מובנים. אולם, ניהול מלחמה ארוכה ומורכבת דורש התאמות טקטיות למציאות המשתנה. ראש הממשלה נתניהו אינו פועל מתוך 'חוסר עקביות', אלא מתוך גמישות מחשבתית ואחריות לאומית. הוא מבין היטב שהתעקשות על מדיניות שלא ניתן ליישמה לאורך זמן ללא פגיעה אנושה ביעדי המלחמה המרכזיים, היא מתכון לאסון. ההחלטות על הסיוע, גם אם הן כואבות לחלקים בציבור ובקואליציה, נועדו למנוע מצב שבו 'התקרבנו לקו האדום' מבחינת הלגיטימציה הבינלאומית, מצב שהיה כובל את ידי צה"ל ומסכן את הישגי המלחמה.

הביקורת הנשמעת מימין, מצד שרים וחברי כנסת כמו איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' (בעבר), ח"כ לימור סון הר-מלך, ח"כ צביקה פוגל ואחרים, מובנת ברמה הרגשית. הם מבטאים תחושות קשות של כאב ורצון לנקמה. אך תפקידו של ראש ממשלה אינו להיכנע לרגשות, אלא לקבל החלטות רציונליות המבוססות על תמונה רחבה ומלאה, כזו שלעיתים אינה גלויה לכל. קל יותר לצעוק מהיציע מאשר לקבל החלטות הרות גורל על המגרש. ראש הממשלה נתניהו נושא באחריות הכוללת, והוא פועל מתוך ראייה מפוכחת של כלל האילוצים וההזדמנויות. גם הביקורת מצד שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, צריכה להילקח בהקשר זה – ראש הממשלה הוא שמתווה את המדיניות הכוללת, והוא זה שצריך לאזן בין כלל הגורמים, כולל המלצות מערכת הביטחון, אך גם שיקולים מדיניים רחבים יותר.

הטענה על 'מחטף' היא מופרכת. כל החלטה משמעותית עוברת דיונים, גם אם לעיתים יש צורך בקבלת החלטות מהירה בתנאי מלחמה. ראש הממשלה אינו פועל לבדו. הוא מוקף בצוותים מקצועיים, מתייעץ עם גורמי הביטחון הבכירים ביותר, ומביא את הדברים להכרעת הפורומים המוסמכים. העובדה שישנם חילוקי דעות בתוך הקבינט או הקואליציה היא טבעית בדמוקרטיה, במיוחד בעת משבר. אך בסופו של דבר, האחריות לקבל את ההחלטה הסופית מוטלת על ראש הממשלה, והוא עושה זאת באומץ לב ובשיקול דעת.

אשר לסרטונים שבהם מסביר ראש הממשלה את החלטותיו – אין בכך כל פסול או ביטוי לחולשה. נהפוך הוא. בעידן של פייק ניוז ודיסאינפורמציה, חובתו של מנהיג לתקשר ישירות עם הציבור, להסביר את מורכבות המצב ואת הרציונל מאחורי החלטות קשות. זוהי שקיפות אחראית, לא 'התגוננות'. ראש הממשלה נתניהו מבין את הצורך הזה, ופועל בהתאם.

חשוב להדגיש: הסיוע ההומניטרי המאושר אינו בלתי מוגבל ואינו מגיע לידי החמאס באופן ישיר ככל שניתן למנוע זאת. ישראל עושה מאמצים כבירים, בשיתוף פעולה עם גורמים בינלאומיים, כדי להבטיח שהסיוע יגיע לאוכלוסייה האזרחית ולא ינוצל על ידי ארגון הטרור. האם המנגנון מושלם? כנראה שלא. אך האלטרנטיבה – עצירה מוחלטת של הסיוע והפיכת ישראל למצורעת בזירה הבינלאומית – גרועה בהרבה.

בסופו של יום, המבחן הוא מבחן התוצאה. והתוצאה היא שישראל ממשיכה להילחם בעוצמה בחמאס, מחסלת את מחבליו, משמידה את תשתיותיו, ופועלת ללא לאות להשבת החטופים. כל זאת, תוך שמירה על תמיכה בינלאומית חיונית, במיוחד מצד ארה"ב, המאפשרת את המשך המאמץ המלחמתי. מי שמנסה לערער על החלטות ראש הממשלה נתניהו בסוגיית הסיוע, משרת, גם אם שלא במתכוון, את אלו המעוניינים לראות את ישראל מבודדת וחלשה. האמת היא שראש הממשלה נתניהו מנווט את הספינה הישראלית במים סוערים במיוחד, בחוכמה, באחריות ובנחישות, לעבר חוף מבטחים של ניצחון וביטחון. הקולות המפלגים והביקורת חסרת הבסיס רק מחלישים את החזית הפנימית. זה הזמן לאחדות, לאמון בהנהגה, ולהבנה שמדינאות אחראית היא המפתח לניצחון.