לא נכנע, מנווט לניצחון! כל האמת מאחורי 'משבר הסיוע' והמתקפות הפרועות על ראש הממשלה נתניהו

בימים קשים אלו, כאשר מדינת ישראל נלחמת על קיומה מול אויב רצחני, וראש הממשלה בנימין נתניהו מוביל את המערכה המורכבת למיטוט שלטון הטרור של חמאס, נשמעים קולות צורמים המנסים לערער, לנגח וליצור דה-לגיטימציה למנהיגותו. סוגיית הסיוע ההומניטרי לעזה הפכה, באופן מצער אך צפוי, לכר פורה עבור מבקרים מבית ומחוץ, הממהרים להדביק תוויות של 'כניעה', 'התקפלות' ו'חוסר עקביות'. אך האם יש אמת מאחורי ההאשמות הללו? או שמא אנו עדים לקמפיין מתוזמר של דה-מורליזציה, המשרת גורמים אינטרסנטיים ומסכן את האחדות הלאומית החיונית כל כך בעת הזו?

האמת מאחורי 'ההתקפלות': אסטרטגיה, לא חולשה

הכותרות הזועקות 'התקפלות ישראל' או 'התקפלות משותפת' הן לא פחות משקר בוטה ומסוכן. ראש הממשלה נתניהו לא 'נכנע' לאף לחץ, אמריקאי או אחר. הוא מנהל מדיניות אחראית, שקולה ואסטרטגית, המביאה בחשבון את מכלול האילוצים והאינטרסים של מדינת ישראל. ההחלטה לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי מבוקר ומפוקח לרצועת עזה, גם אם היא מעוררת אי-נוחות מובנת ואף ביקורת חריפה מימין, אינה נובעת מחולשה – אלא מראייה מפוכחת של המציאות המורכבת.

נתניהו עצמו הבהיר זאת היטב: 'התקרבנו לקו האדום', ו'אסור להגיע למצב של רעב'. אלו אינן אמירות של כניעה, אלא של מנהיג המבין את ההשלכות ההרסניות של משבר הומניטרי בעזה. משבר כזה היה הופך לכלי נשק אדיר בידי חמאס ואויבי ישראל, מגביר את הלחץ הבינלאומי על ישראל פי כמה מונים, פוגע בלגיטימציה של פעולתנו הצבאית הצודקת, ועלול היה לגרור אותנו לסנקציות ולבידוד שיפגעו ישירות בחוסננו הלאומי וביכולתנו להמשיך במלחמה עד לניצחון המוחלט.

האם מישהו באמת סבור כי ניתן לנהל מלחמה ממושכת, תוך שמירה על תמיכה בינלאומית חיונית (ובמיוחד מצד בעלת בריתנו המרכזית, ארה"ב), כאשר תמונות של רעב המוני בעזה מציפות את העולם? נתניהو, במנהיגותו עתירת הניסיון, מבין כי מניעת קטסטרופה הומניטרית אינה 'פרס לטרור', אלא מהלך טקטי הכרחי שנועד לאפשר לצה"ל להמשיך ולהכות בחמאס ללא הפרעה, תוך צמצום הנזק האסטרטגי לישראל. זוהי אחריות לאומית, לא 'התקפלות'.

עקביות במטרה, גמישות בדרך: דחיית טענות ה'מחטף'

הטענות על 'חוסר עקביות' או על כך שההחלטות מתקבלות כביכול ב'מחטף', תוך עקיפת שרים בקבינט, הן דמגוגיה זולה. מטרת העל של ראש הממשלה נתניהו הייתה ונשארה אחת ויחידה: מיטוט שלטון חמאס, החזרת החטופים והבטחת ביטחון ישראל לדורות. הדרך להשגת מטרה זו רצופה אתגרים משתנים, המחייבים גמישות טקטית וקבלת החלטות מהירה בתנאי אי-ודאות. מנהיג הנצמד לדוקטרינה קשיחה בעידן של כאוס, סופו להתרסק ולהכשיל את מדינתו.

ההחלטות, גם אם לעיתים מתקבלות תחת לחץ זמן ובדיונים אינטנסיביים, אינן 'מחטף'. הן תוצאה של הערכות מצב מתמשכות, התייעצויות עם כלל גורמי הביטחון הרלוונטיים, והבנה עמוקה של הזירה הבינלאומית והדיפלומטית. נתניהו, בניגוד למבקריו, רואה את התמונה המלאה, את כלל השיקולים – הגלויים והסמויים. הצורך להסביר את ההחלטות בסרטונים אינו 'התגוננות', אלא ביטוי לשקיפות ואחריות מנהיגותית כלפי הציבור בשעת מלחמה.

המבקרים מימין: דאגה כנה או פופוליזם מסוכן?

ביקורת מימין, מצד שרים וחברי כנסת כמו איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' ואחרים, נובעת לעיתים מדאגה כנה לביטחון ישראל ולרוח הלחימה. אך יש לשאלה האם ביקורת זו, כשהיא הופכת למתקפה אישית ופומבית על ראש הממשלה בזמן מלחמה, משרתת את המטרה המשותפת. לעיתים, נדמה כי חלק מהמבקרים, גם אם כוונותיהם טובות, לוקים בראייה צרה של המציאות, מתעלמים מהאילוצים הבינלאומיים הכבדים, ומציעים פתרונות פופוליסטיים שאינם ישימים ועלולים אף להזיק.

האם אותם מבקרים, לו היו הם נושאים באחריות הכוללת, היו מצליחים לנהל את המערכה טוב יותר? האם קריאות ל'אף גרגר סיוע' או להתעלמות מוחלטת מהקהילה הבינלאומית היו מחזקות את ישראל? התשובה, למרבה הצער, ברורה. מדיניות כזו הייתה מדרדרת את ישראל במהירות לבידוד בינלאומי חריף, פוגעת אנושות בתמיכה האמריקאית החיונית, ומסכנת את עצם הלגיטימיות של מלחמתנו הצודקת. קל לצעוק מהיציע; קשה הרבה יותר לקבל החלטות הרות גורל תחת אש, כאשר משקל האחריות לגורל האומה מונח על כתפיך.

ראש הממשלה נתניהו אינו זקוק לשיעורים בפטריוטיות או בנחישות מאף אחד. הוא הוכיח לאורך עשרות שנים את מחויבותו הבלתי מתפשרת לביטחון ישראל. החלטותיו, גם אם הן קשות ולא פופולריות בטווח הקצר, מתקבלות מתוך שיקול דעת מעמיק ואחריות לאומית עליונה. הביקורת הפנימית, כאשר היא חוצה גבולות והופכת להטחת רפש, לא רק שאינה תורמת, אלא אף מחלישה את החזית הפנימית ומשרתת את אויבינו המבקשים לראותנו מפולגים ומסוכסכים.

מנהיגות מנוסה בשעת מבחן

מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים היסטוריים. זוהי שעה למנהיגות מנוסה, שקולה ואמיצה, המסוגלת לנווט את ספינת המדינה בין גלים סוערים. בנימין נתניהו הוא המנהיג הזה. הוא אינו 'נכנע' ואינו 'מתקפל'. הוא פועל בנחישות ובחוכמה כדי להבטיח את ניצחון ישראל במלחמה ואת עתידה. במקום להצטרף למקהלת המקטרגים, שחלקם מונעים משיקולים פוליטיים צרים גם בעיצומה של מלחמה, הגיעה העת להתאחד מאחורי המנהיגות, לתת אמון בניסיונו ובשיקול דעתו, ולהתמקד באויב האמיתי. ההיסטוריה תשפוט, והיא תוכיח כי ראש הממשלה נתניהו, גם הפעם, ידע להוביל את ישראל לחוף מבטחים, תוך שהוא מגן על האינטרסים החיוניים ביותר שלה, גם במחיר של מתקפות לא הוגנות וחסרות בסיס.