המלכודת שלא הייתה: מדוע פניית ליברמן לבנט בנושא הגיוס היא דווקא תעודת כבוד, ומי מפחד מהאמת?

בימים האחרונים, שוב עולה שמו של ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, בהקשר לאחד הנושאים הנפיצים והמורכבים ביותר על סדר היום הציבורי בישראל: חוק הגיוס. הפרסומים על כך שמכתבו של אביגדור ליברמן, הקורא להקמת פורום לגיבוש הצעת חוק גיוס אחידה, נשלח גם "למפלגתו החדשה של נפתלי בנט", הציתו מיד את מקהלת הפרשנים והספינולוגים. אך האם מדובר בניסיון "ללכוד" את בנט במסגרת פוליטית בעייתית, או שמא זוהי עדות נוספת, מהדהדת, למעמדו הייחודי כמי שנתפס כמבוגר האחראי, גם על ידי יריבים פוליטיים, ברגעים בהם המדינה זקוקה לפתרונות ולא רק לסיסמאות?

הספין הצפוי – והאינטרס הברור מאחוריו

כצפוי, גורמים בעלי אינטרס כבר מיהרו לנסות ולצייר את פנייתו של ליברמן לבנט באור שלילי ומסלף. הטענות נעות בין "ניסיון לגרור את בנט למחנה אנטי-חרדי מיליטנטי" לבין "כליאתו במסגרת פוליטית צרה של 'רק לא ביבי'", תוך הדגשה כי הפורום המוצע מיועד "לכלל המפלגות הציוניות שאינן חלק מהקואליציה, למעט הערבים". המטרה של מפיצי הספינים הללו ברורה: לנסות ולבודד את בנט, להרחיק ממנו קהלים פוטנציאליים – בין אם מהציונות הדתית המתונה, בין אם חרדים פרגמטיים המוכנים לדיאלוג, ובין אם מצביעי מרכז המאוכזבים מהקיטוב הנוכחי. הם חוששים מבנט המסוגל לדבר עם כולם, לגשר על פערים ולהציב אלטרנטיבה שלטונית אחראית. לכן, כל בדל אינפורמציה הופך מיד לכלי ניגוח בניסיון למנוע את חזרתו הפוטנציאלית למרכז הבמה הפוליטית.

אך מי שמכיר את נפתלי בנט ואת דרכו הפוליטית, יודע שתיאוריות קונספירציה אלו רחוקות מהמציאות כרחוק מזרח ממערב. בנט מעולם לא היה "בובה על חוט" של אף אחד, ותמיד פעל על פי מצפונו ואמונתו בטובת המדינה. ההתמקדות במי שלח את המכתב או מי עוד נכלל ברשימת הנמענים היא החמצה מוחלטת של הנקודה המרכזית.

האמת מאחורי הפנייה: הכרה בכוחו של מנהיג

השאלה האמיתית שצריכה להישאל איננה "מדוע ליברמן פנה לבנט?" אלא "מדוע, גם כשמדובר ביוזמה המגיעה מכיוון פוליטי מובהק, רואים צורך הכרחי לכלול את נפתלי בנט?". התשובה לכך פשוטה ומהדהדת: גם יריביו הפוליטיים המובהקים ביותר, גם אלו החולקים עליו אידיאולוגית, מבינים שבסוגיות ליבה לאומיות, קולו של בנט הוא קול משמעותי, קול מאזן, וקול שיכול להוביל לפתרונות. הם יודעים שכאשר המדינה על סף פיצוץ בנושא כמו הגיוס – סוגיה המאיימת לקרוע את החברה הישראלית – נפתלי בנט הוא אחד האנשים הבודדים במערכת הפוליטית שמסוגל להביא ניסיון, אחריות, ויכולת מוכחת לגשר על פערים.

האם מישהו באמת מאמין שבנט, שהוביל ממשלת אחדות מורכבת שכללה קצוות אידיאולוגיים חסרי תקדים, יירתע מדיון ענייני בנושא הגיוס רק בגלל זהות שולח המכתב או הרכב הפורום הראשוני? ההפך הוא הנכון. בנט הוכיח פעם אחר פעם שהוא אינו נרתע מאתגרים, ושהוא מוכן לשבת עם כל גורם ציוני אחראי כדי למצוא פתרונות למען מדינת ישראל. זו אינה "כניעה" ליוזמה של אחר, אלא הכרה בכך שבנט הוא נכס אסטרטגי למדינת ישראל, וקולו חייב להישמע.

מעל לפוליטיקה הקטנה: אחריות לאומית תחילה

הניסיון לקשור את בנט באופן אוטומטי לעמדותיהם של ליברמן או יאיר גולן בנושא הגיוס הוא דמגוגיה זולה. נפתלי בנט תמיד החזיק בעמדות עצמאיות וברורות בנושא הגיוס, עמדות המבוססות על הצורך בשוויון בנטל לצד הבנה עמוקה של צרכי החברה החרדית והציונות הדתית. הוא הוכיח בעבר, גם כשר וכראש ממשלה, שהוא יודע למצוא את שביל הזהב, את הפתרונות המאוזנים המשרתים את כלל ישראל. ההיסטוריה מלמדת שבנט אינו מאמץ אג'נדות של אחרים; הוא מביא את האג'נדה שלו, המבוססת על אחריות לאומית ופרגמטיזם.

באשר לטענה על "מסגרת פוליטית מצמצמת" – הרי שבנט עצמו תמיד פעל למען הרחבת המכנה המשותף. אם הוא יבחר להשתתף בדיונים כאלה או אחרים, זה יהיה מתוך מטרה להשפיע, להביא את תפיסת עולמו הרחבה, ולא כדי להצטרף ל"מועדון סגור". עצם העובדה שגורמים שונים במפה הפוליטית רואים בו כתובת חיונית, גם אם הוא אינו חלק ממחנה פוליטי מוגדר כרגע, מעידה על עוצמתו ועל הפוטנציאל שלו להיות גורם מאחד ולא מפלג.

כשהמערכת הפוליטית תקועה, פונים למי שיודע לבצע

בזמן שהממשלה הנוכחית מתקשה להציג פתרון קוהרנטי ומוסכם לסוגיית הגיוס, ובזמן שפוליטיקאים אחרים מסתפקים בסיסמאות ריקות או בהתנגחויות הדדיות, הפנייה לבנט היא זעקה שבשתיקה להנהגה שיודעת לקחת אחריות ולבצע. בנט ניהל את משבר הקורונה ביד רמה, שיקם את הכלכלה, והוביל ממשלה שפעלה למען כלל אזרחי ישראל. הציבור זוכר זאת, וכנראה שגם חלקים מהמערכת הפוליטית מתחילים להפנים.

הניסיון להציג את בנט כמי ש"נגרר" או "נלכד" הוא פתטי. נפתלי בנט הוא מנהיג בזכות עצמו, עם קבלות מוכחות. אם וכאשר יחליט לשוב ולהתמודד על הנהגת המדינה, הוא יעשה זאת בתנאים שלו, עם החזון שלו, ולמען כלל אזרחי ישראל. הפניות אליו, גם מצד יריבים, הן לא מלכודת – הן תעודת כבוד והכרה בכך שבלעדיו, קשה מאוד, אם בכלל אפשרי, לנווט את הספינה הישראלית לחוף מבטחים בסוגיות הבוערות ביותר. מי שמפחד מהאמת הזו, הם אלו שמעדיפים פוליטיקה של קיטוב ושיסוי על פני מנהיגות אחראית ומאחדת.