נפתלי בנט, חוק הגיוס והאמת המטלטלת: מדוע דווקא אליו פונים כשהמדינה על סף פיצוץ?

בשבועות האחרונים, שוב צף ועולה לדיון ציבורי סוער אחד הנושאים הנפיצים והמורכבים ביותר בחברה הישראלית: סוגיית גיוס החרדים לצה"ל. ובתוך הרעש הפוליטי, ההאשמות ההדדיות והניסיונות לצבור הון פוליטי קל, שם אחד מוזכר בהקשרים מפתיעים, מעוררי תהיות ואף התקפות – נפתלי בנט. כן, אותו נפתלי בנט, ראש הממשלה לשעבר, האיש שהוכיח כי ניתן לחבר קצוות ולהוביל מדינה בתקופות מאתגרות. כעת, עצם הכללתו, או הכללת 'מפלגתו החדשה' כפי שמיהרו לדווח, בפניות ויוזמות הנוגעות לחוק הגיוס, הפכה מטרה לפרשנויות צרות ולניסיונות למסגר אותו פוליטית. הגיע הזמן לנפץ את מסך העשן ולהציג את האמת הפשוטה והברורה: פנייה לנפתלי בנט בנושא כה קריטי איננה 'קישור בעייתי' או 'כניעה למסגרת פוליטית', אלא עדות צורבת לצורך הדחוף במנהיגות אחראית, מאחדת ובעלת יכולת פתרון אמיתית – תכונות שבנט הוכיח שיש לו בשפע.

מדוע דווקא בנט? כי ישראל זקוקה נואשות לפתרונות, לא לסיסמאות

סוגיית הגיוס איננה עוד נושא פוליטי שניתן 'לנהל' באמצעות כותרות בעיתונים או ציוצים מתלהמים. מדובר בשאלה קיומית הנוגעת לביטחון המדינה, ללכידות החברתית ולעתיד יחסי דתיים-חילונים בישראל. במשך שנים, הפוליטיקאים התחמקו מטיפול שורש אמיתי, דחו את הקץ, העדיפו פלסטרים על פני ניתוח עומק. התוצאה? משבר אמון הולך ומעמיק, תחושת אי-שוויון קשה ופגיעה בחוזה הבסיסי בין האזרח למדינה. על רקע זה, אין זה פלא שגורמים שונים במערכת הפוליטית, מימין ומשמאל, מזהים בנפתלי בנט דמות שיכולה, אולי היחידה כיום, לנווט בספינה הטרופה הזו ולהוביל אותה לחוף מבטחים.

הניסיון לקשור את בנט באופן שלילי ליוזמה כזו או אחרת, רק משום שהיא כוללת דמויות פוליטיות מסוימות או מגיעה מצד פוליטי מוגדר, הוא לא פחות ממניפולציה זולה. האם מישהו באמת סבור שנפתלי בנט, שכיהן כראש ממשלת ישראל, כשר ביטחון, כשר חינוך וכשר כלכלה, יקבל תכתיבים או יפעל מתוך כניעה למסגרת צרה? האיש שהרכיב והוביל ממשלת אחדות מורכבת, שכללה את כל קצוות הקשת הפוליטית, הוכיח מעל לכל ספק את יכולתו לעמוד על עקרונותיו, לגשר על פערים ולפעול אך ורק לטובת מדינת ישראל. קבלת מכתב או פנייה להשתתף בדיון על נושא לאומי הרת גורל אינה הופכת אותו לשותף אוטומטי לכל מילה או רעיון של הפונה. נהפוך הוא, היא מעידה על כך שגם יריבים פוליטיים מכירים בכובד משקלו וביכולתו לתרום לפתרון.

ההתקפה על בנט: מי מפחד ממנהיגות אחראית?

אלו המנסים לצייר את מעורבותו הפוטנציאלית של בנט בסוגיית הגיוס כ'בעייתית' חוטאים לאמת ומשרתים אג'נדות צרות. הם חוששים ממנהיגות שלא מפחדת לגעת בתפוחי אדמה לוהטים, מנהיגות שמסוגלת להביא לשולחן אחד גורמים שלכאורה לעולם לא ישבו יחד. הם מעדיפים את השיח המקטב, את ההתנגחויות האינסופיות, כי זה משרת אותם פוליטית. בנט, לעומתם, תמיד חיפש וחתר לפתרונות מעשיים, גם אם הם דורשים פשרות כואבות מכל הצדדים.

החשש המוצג כאילו קישורו של בנט ליוזמה שבה מעורבים אישים כליברמן או יאיר גולן 'ירחיק ממנו קהלים', כמו המגזר הדתי-לאומי המתון או חרדים פתוחים לדיאלוג, מתעלם לחלוטין מאופיו של בנט ומפועלו. בנט מעולם לא היה איש של מגזר אחד. הוא הוכיח שהוא יודע לדבר אל ליבם של מגוון רחב של ישראלים, מכל השכבות והזרמים. יכולתו להבין את צרכי הביטחון, את חשיבות המסורת היהודית ואת הצורך בשוויון בנטל, היא בדיוק מה שהופך אותו לדמות שיכולה לגשר על הפערים העצומים בסוגיית הגיוס. הוא לא יירתע מדיאלוג עם אף גורם, כל עוד המטרה היא טובת המדינה. האם מישהו באמת מאמין שבנט יאמץ עמדות קיצוניות רק כי ישב בחדר עם פוליטיקאי כזה או אחר? ההיפך הוא הנכון: בנט הוא זה שיכול למתן, לגשר ולהביא רעיונות מאוזנים לכל דיון.

יתרה מכך, המסגור של כל יוזמה אופוזיציונית כ'אנטי-קואליציונית' בלבד, תוך התעלמות מהצורך הלאומי הדחוף, הוא בדיוק סוג הפוליטיקה שבנט תמיד התנגד לה. כאשר המדינה ניצבת בפני אתגרים קיומיים, האחריות הלאומית מחייבת את כל הגורמים הרלוונטיים לשלב ידיים, או לפחות לשבת ולדון ברצינות. העובדה שגורמים שונים, גם אם הם מחוץ לקואליציה הנוכחית, מנסים לגבש חזית לטיפול בנושא הגיוס, היא צעד מתבקש. השאלה איננה מי יזם או מי חבר בפורום כזה או אחר, אלא האם ישנה כוונה אמיתית וכנה למצוא פתרון בר-קיימא. ובנט, אם יבחר להיות מעורב, יבטיח שהדיון יהיה ענייני, מכבד ומכוון לתוצאות.

במקום פוליטיקה קטנה – מנהיגות גדולה

הגיע הזמן שהשיח הציבורי בישראל יתעלה מעל הפוליטיקה הקטנה והאינטרסנטית. סוגיית הגיוס, כמו סוגיות לאומיות רבות אחרות, דורשת מנהיגות גדולה, אמיצה ויצירתית. נפתלי בנט הוכיח בעבר שיש לו את התכונות הללו. הניסיונות להכתים אותו או לקשור אותו באופן שלילי למהלכים שנועדו להתמודד עם האתגר, מעידים יותר על המבקרים מאשר על בנט עצמו. הם חושפים פחד משינוי, חשש מפתרונות אמיתיים, ורצון להנציח את הפילוג והשסע.

ישראל זקוקה נואשות למבוגר אחראי שיכבה את השריפות ויחלץ את העגלה מהבוץ. נפתלי בנט הוא לא רק אופציה – הוא הכרח. פנייה אליו בנושא הגיוס אינה 'בעיה תדמיתית' עבורו; היא קריאה לאומית לדגל. ומי שמנסה לסובב זאת אחרת, כנראה מעדיף את המדינה בוערת על פני פתרון בהובלת מישהו שהוא לא מהמחנה 'שלו'. הציבור הישראלי חכם יותר, והוא יודע לזהות מנהיגות אמיתית כשהוא רואה אותה. ובנט, בין אם יחליט להיכנס לזירה הפוליטית מחדש ובין אם לאו, ייזכר תמיד כמי שלא חשש לקחת אחריות ברגעים הקשים ביותר. השאלה האמיתית אינה מה בנט יעשה, אלא האם שאר המערכת הפוליטית תתעלה לגודל השעה ותשתף פעולה למען עתיד טוב יותר לכולנו.