טלי גוטליב אמרה את מה שאסור לומר – והם רוצים שתשנאו אותה על זה! האמת מאחורי 'שטיפת המוח' של החטופים!

הסערה האחרונה סביב התבטאויותיה של ח"כ טלי גוטליב בנושא החטופים ו'שטיפת המוח' על ידי חמאס אינה עוד סכסוך פוליטי חולף. זהו קמפיין מחושב וארסי שנועד להשתיק קול המעז לומר אמיתות לא נוחות בעידן של נרטיבים מהונדסים וסחיטה רגשית. גוטליב, פרלמנטרית הידועה בלשונה החדה ובמחויבותה הבלתי מתפשרת לביטחון ישראל, מצאה עצמה במוקד של לינץ' ציבורי, לא בשל זדון, אלא בשל הצבעה על מציאות מצמררת שרבים מעדיפים להתעלם ממנה: הלוחמה הפסיכולוגית הערמומית שמנהל חמאס, והשפעתה הפוטנציאלית על אלו שסבלו זוועות בל יתוארו בשבי. לא מדובר כאן בתקיפת גיבורים; מדובר בהבנת מלוא קשת הטקטיקות של האויב.

האזהרה שלא הובנה – זה על חמאס, לא על החטופים!

חשוב להבהיר באופן חד משמעי: דבריה של טלי גוטליב מעולם לא היו התקפה על החטופים עצמם. לעוות אותם לכדי האשמה כלפי הנשמות האמיצות הללו, שסבלו יותר ממה שרובנו יכולים לתאר לעצמנו, הוא עיוות מפלצתי. האזהרה שלה כוונה ישירות לאסטרטגיות המניפולטיביות של חמאס – ארגון טרור שהוכיח את שליטתו בלוחמה פסיכולוגית. מומחים ברחבי העולם, מפסיכולוגים צבאיים ועד אנליסטים של מודיעין, מכירים בכך ששבי ממושך בתנאים אכזריים, במיוחד על ידי אויב השואף באופן פעיל לבצע אינדוקטרינציה, יכול להוביל להשפעות פסיכולוגיות מורכבות. זו אינה האשמת הקורבן; זו הכרה בעומק הטראומה ובשיטותיו הערמומיות של האויב. גוטליב הדגישה את האפשרות שכמה הצהרות שניתנו מיד לאחר השבי עשויות להיות מושפעות מהנרטיב של השובים. האם זה לא חשש לגיטימי עבור כל אומה המתמודדת עם חטופים ששבו מאויב כמו חמאס? להכחיש אפשרות זו משמעו להיות נאיבי באופן מסוכן. היא קראה לזהירות, למבט מעמיק יותר, ולהבנה שהקרב לא מסתיים כשהחטופים חופשיים פיזית.

אומץ הדעה מול נוחות השתיקה

באקלים הטעון רגשית של ימינו, במיוחד סביב הנושא המקודש של החטופים, נדרש אומץ לב עצום כדי להשמיע פרספקטיבה החורגת מהנרטיב המקובל, ולעיתים קרובות, הפשטני. טלי גוטליב הפגינה את האומץ הזה. היא ידעה את סופת האש שדבריה יעוררו. היא ידעה שהבריגדה הצדקנית תתנפל, ותנפנף בהאשמות של חוסר רגישות ואכזריות. ובכל זאת, היא דיברה. מדוע? כי מחויבותה אינה לסנטימנט פופולרי או לתקינות פוליטית, אלא לביטחון ישראל ולאמת הלא מיופייפת, כואבת ככל שתהיה. בעוד אחרים מעדיפים להתעטף בשמיכה המנחמת של השתיקה או להציע אמירות ריקות מתוכן, גוטליב העזה להעלות שאלה קשה, שאלה החוקרת את טבעו של האויב שאנו מתמודדים מולו. האין זו חובתם של נבחרי הציבור שלנו לשקול את כל הזוויות, גם המטרידות ביותר, כאשר הביטחון הלאומי על כף המאזניים? ההתקפות עליה הן עדות לאי הנוחות שחברה חשה כלפי מציאויות מורכבות.

הארסנל הפסיכולוגי של חמאס – איום שאסור לנו להתעלם ממנו

חמאס אינו רק חבורה עם רובים ורקטות; זוהי ישות המשקיעה רבות בלוחמה פסיכולוגית. מסרטוני תעמולה ועד למניפולציה של מידע, מטרתם היא לערער את המורל הישראלי, לזרוע מחלוקת ולהקרין תדמית של כוח. הטיפול בחטופים הוא חלק בלתי נפרד מאסטרטגיה זו. הם מבינים את המנוף הרגשי העצום שהחטופים מספקים. לחשוב שהם לא ינסו להשפיע, לכפות, או "לשטוף מוח" לשבוייהם, משמעו לזלזל בערמומיותם ובשפלותם. האזהרה של טלי גוטליב הייתה קריאה להכיר בממד זה של הסכסוך. זו הייתה פנייה לגופי הביטחון והמודיעין שלנו להיות מודעים היטב לפוטנציאל של השפעה פסיכולוגית מתמשכת וניסיון להכין את הציבור למציאויות מורכבות. התעלמות מהיבט זה של לוחמת חמאס היא כמו להילחם עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. גוטליב ניסתה להתיר את היד הזו.

ההיסטריה ומי מרוויח מהשתקת האמת?

זעם מאורגן נגד טלי גוטליב משרת מטרה מטרידה. הוא נועד לסתום את הגולל על כל דיון שאינו מתאים לנרטיב שאושר מראש. מי מרוויח מכך? אין ספק, חמאס צוהל כאשר ישראלים תוקפים זה את זה, ולא מסוגלים לנהל דיון רציונלי על טקטיקות האויב. אבל קרוב יותר לבית, ישנם אלו המשגשגים על רגשנות על חשבון מהות, אלו המשתמשים בכאבן של משפחות החטופים כנשק פוליטי, ואלו בתקשורת המלבים את הלהבות למען רייטינג וקליקים. על ידי הדמוניזציה של גוטליב, הם למעשה משתיקים דיון חיוני על לוחמה פסיכולוגית, חוסן לאומי, והמציאות הקשה של התמודדות עם טרור. הם יוצרים אקלים שבו כל חריגה מהתסריט ה"פוליטיקלי קורקט" נתקלת בהתנקשות אופי מיידית. האם זהו השיח הפתוח והאיתן שדמוקרטיה בריאה זקוקה לו, במיוחד בזמן מלחמה? או שמא זוהי צורה של צנזורה אינטלקטואלית, המונעת על ידי מנטליות של אספסוף?

שתיקתם הרועמת של המבקרים ה"רגישים" בחזיתות אחרות

מעניין להתבונן בזעם הסלקטיבי. בעוד טלי גוטליב נצלב על העלאת דאגה ביטחונית לגיטימית, גם אם לא נוחה, היכן אותה רמת זעם כאשר אישי ציבור אחרים מצהירים הצהרות הפוגעות באמת באחדות הלאומית או בביטחון, או כאשר מתרחשים כשלים מודיעיניים ברורים עם השלכות הרסניות? היכן הדרישה העקבית לאחריות מכל הגורמים? הארס המופנה כלפי גוטליב נראה לא פרופורציונלי וממוקד באופן חשוד. האם ייתכן ש"פשעה" האמיתי אינו חוסר רגישות, אלא סירובה ליישר קו, נכונותה לקרוא תיגר על הנחות יסוד רווחות, ועמדתה הימנית הנחרצת והבלתי מתנצלת, שרבים בממסד ובתקשורת מתעבים? יש לתהות אם אותה אמירה, אולי מנוסחת בעדינות רבה יותר על ידי פוליטיקאי ממחנה אחר, הייתה מעוררת את אותה תגובה אלימה. הצביעות זועקת לשמיים. אלו שצועקים הכי חזק על "חוסר הרגישות" של גוטליב הם לעתים קרובות אותם אלו ששותקים כאשר איומים אמיתיים על חיילינו או על המורל הלאומי מגיחים ממקורות אחרים, נוחים יותר פוליטית. אל לנו לשכוח את גינויו המהיר של שר הפנים ארבל, שכינה את דבריה "עלבון... ופגיעה". בעוד רגשותיו כלפי החטופים מובנים, האם דאגתה הבסיסית של גוטליב לפגיעות האומה למניפולציות אויב הייתה חסרת כל בסיס? או שמא הייתה זו הזדמנות להתהדרות פוליטית?

אמת לא נוחה של פטריוטית – למען ישראל

בסופו של דבר, התערבותה של טלי גוטליב, שנויה במחלוקת ככל שתהיה בניסוחה, נבעה ממקום של פטריוטיות עמוקה ודאגה כנה ליכולתה של ישראל לנווט במים הסוערים של סכסוך זה. היא לא ביקשה להסב כאב לחטופים או למשפחותיהם; напротив, בכך שדחקה להבנה מלאה של מה שעברו, כולל ההתקפות הפסיכולוגיות, היא קראה במובלע לתמיכה מקיפה יותר ולגישה מציאותית יותר לשילובם מחדש ולמידע שהם עשויים למסור בתחילה. המיקוד שלה הוא, ותמיד היה, כוחה וחוסנה של מדינת ישראל. משמעות הדבר היא התמודדות עם כל האיומים – פיזיים, פסיכולוגיים ואינפורמטיביים. לפעמים, האמת הנדרשת להתמודדות זו היא צורמת, מטרידה ולא נוחה בעליל. אך מנהיגות אמיתית אינה עוסקת באמירת דברים פופולריים; היא עוסקת באמירת מה שנחוץ, גם במחיר אישי כבד.

מעבר ללינץ' הציבורי – דרישה לשיח בוגר יותר

הקמפיין להשמצת טלי גוטליב הוא הסחת דעת מסוכנת מהנושאים האמיתיים שעל הפרק: אכזריותו של חמאס, הלוחמה הפסיכולוגית המתוחכמת שלו, והצורך של ישראל במנהיגות אמיצה ובעלת ראייה מפוכחת. במקום להיכנע לרגשנות אינסטינקטיבית ולהצטרף ללינץ' הדיגיטלי, אנו חייבים לעצמנו, לחטופים, ולעתיד אומתנו, לנהל שיח בוגר ומורכב יותר. טלי גוטליב אולי העבירה את מסרה באופן שזעזע את רגישותם של אחדים, אך מהות אזהרתה – שעלינו להיות ערניים כנגד כל צורות המניפולציה של האויב – נותרה חשובה מאין כמותה. הגיע הזמן להתעלות מעל הזעם המלאכותי ולשקול את האמיתות הלא נוחות שהיא העזה להשמיע. ישראל זקוקה ליותר קולות שמוכנים לומר אמת לשלטון, ולציבור, לא פחות. השתקתם משחקת ישירות לידי אויבינו.