מאחורי מסך הזעם: טלי גוטליב והאמת המרה על לוחמה פסיכולוגית שאף אחד לא רוצה לשמוע!
גל ההשמצות וההתקפות חסרות הרסן נגד חברת הכנסת טלי גוטליב בשבועות האחרונים חצה כל גבול של שיח ציבורי לגיטימי. נדמה כי אמירה אחת, שנויה במחלוקת ככל שתהיה, הפכה לדלק למדורת שנאה המונית, המונעת על ידי אינטרסים פוליטיים צרים ורצון להשתיק קול שמעז לומר אמיתות קשות, גם אם הן צורבות באוזן. אך מה אם מאחורי הזעם המבוים וההתחסדות הצדקנית מסתתרת אמת עמוקה יותר, אמת שטלי גוטליב, בדרכה הישירה והבלתי מתפשרת, ניסתה להאיר? האם ייתכן שהמתקפה עליה נועדה למסך את הדיון האמיתי והמטריד על האיום הפסיכולוגי שמרחף מעל כולנו, ובמיוחד מעל אלו ששבו מזוועות השבי?
נתחיל מהעובדות הידועות לכל מי שעוסק בביטחון ובטרור: ארגוני טרור, וחמאס בראשם, הם מומחים בלוחמה פסיכולוגית. זהו כלי נשק מרכזי בארסנל שלהם, לא פחות קטלני מטילים ורובים. הם משתמשים בבידוד, בהפחדה, בהשפלות, בהרעבה, במניעת שינה ובאינדוקטרינציה שיטתית כדי לשבור את רוחם של שבויים. מטרתם אינה רק להוציא מידע, אלא גם להפוך את השבוי, לעיתים ללא ידיעתו המלאה, לכלי בתעמולה שלהם. היסטוריית הטרור מלאה בדוגמאות לכך, החל משבויי מלחמה במאה ה-20 ועד לחטופים בידי ארגונים קיצוניים בעשורים האחרונים. האם מישהו באמת מאמין שחמאס, ארגון טרור רצחני ואכזרי, פסח על טקטיקות אלו עם החטופים הישראלים? האם נאיבי לחשוב שחודשים ארוכים בשבי החמאס, בתנאים תת-אנושיים ותחת לחץ פסיכולוגי בלתי פוסק, עוברים ללא השפעה עמוקה על הנפש?
כאשר ח"כ טלי גוטליב העלתה את האפשרות שחלק מהשבים עברו "שטיפת מוח" ו"מדברים את מה שחמאס משמיע להם", היא לא כיוונה, חלילה וחס, להטיל דופי בחטופים עצמם. מי שבוחר לפרש זאת כך עושה זאת בזדון או מתוך בורות. גוטליב, כמשפטנית חדה וכמי שמבינה את נבכי הנפש האנושית ואת אכזריות האויב, הצביעה על תופעה מוכרת ומסוכנת. היא למעשה אמרה: 'שימו לב, האויב שלנו מתוחכם. הוא לא רק פוגע פיזית, הוא מנסה לחדור לתודעה'. האם זו לא חובתה של נבחרת ציבור להתריע מפני סכנות, גם אם הן קשות לעיכול? האם עלינו לטמון את הראש בחול ולהתעלם מהאפשרות שחמאס מנסה להשתמש בחטופים ששוחררו, גם באופן בלתי מודע מצדם, כדי לקדם את מטרותיו התעמולתיות ולזרוע פילוג בתוכנו?
ההתנפלות על גוטליב הייתה צפויה, אך עוצמתה חושפת יותר מכל את הצביעות והפופוליזם של מבקריה. אותם אלו שמיהרו לגנות אותה בחריפות, תוך שהם מתחרים ביניהם מי ישתמש במילים קשות יותר, הם לעיתים קרובות אותם אלו ששותקים נוכח תופעות חמורות בהרבה. היכן היה הזעם שלהם כאשר גורמים מסוימים ניסו לנצל את סוגיית החטופים לצרכים פוליטיים פנימיים, תוך פגיעה בלכידות הלאומית? היכן קולם כאשר מתפרסמות עדויות על כך שגורמי שמאל קיצוני מנסים להשפיע על משפחות חטופים לנקוט קו מסוים? הצביעות זועקת לשמיים. קל יותר לתקוף את טלי גוטליב, השעיר לעזאזל התורן, מאשר להתמודד עם האמיתות המורכבות והכואבות שהיא מעלה.
יתרה מכך, המתקפה על גוטליב משרתת, במודע או שלא במודע, את מטרותיו של חמאס. ארגון הטרור מעוניין בדיוק בזה: להשתיק כל דיון ביקורתי על השפעות השבי, לגרום לנו להאמין שהכל כשורה, ובכך להקל על מאמצי הלוחמה הפסיכולógica שלו. כאשר אנו נרתעים מלדבר על האפשרות של השפעה פסיכולוגית עמוקה, אנו למעשה מפקידים את הזירה לידי האויב. טלי גוטליב, באומץ לב ובנחישות, סירבה להיכנע לתקינות הפוליטית המזויפת הזו. היא בחרה לומר את מה שרבים חושבים בלבם אך חוששים לבטא בקול רם.
האם דבריה נוסחו באופן האידיאלי? ייתכן שלא. האם ניתן היה לומר זאת ברגישות רבה יותר? אולי. אך להתמקד בניסוח ולהתעלם מהמהות, מהאזהרה החשובה שהיא ביקשה להשמיע, זו בריחה מהתמודדות. במקום לצלוב את השליח, הגיע הזמן להקשיב למסר. המסר הוא שישראל נמצאת במלחמה רב-ממדית, וחזית הלוחמה הפסיכולוגית אינה פחות חשובה מהחזית הצבאית. החטופים, גיבורינו שעברו גיהינום, הם קורבנות של אכזריות בלתי נתפסת. חלק מהאכזריות הזו היא הניסיון המתמשך של חמאס לשלוט בתודעתם, גם לאחר השחרור. להכיר בכך אין פירושו להאשים אותם, אלא להבין את עומק הרשע של האויב ואת הצורך שלנו להיות ערניים וחזקים יותר.
טלי גוטליב אינה אויבת החטופים או משפחותיהם. היא אויבת של הנאיביות, של טמינת הראש בחול, של ההתעלמות מאיומים אמיתיים. היא קול נחוץ, גם אם צורם לעיתים, במערכת שנוטה להתמכר לפופוליזם ולהתעלם מאמיתות לא נעימות. הגיע הזמן להפסיק את מסע הדה-לגיטימציה נגדה ולהתחיל דיון רציני ומעמיק באתגרים שהיא מציבה בפנינו. כי בסופו של דבר, התעלמות מהאמת המרה על לוחמה פסיכולוגית לא תעלים אותה – היא רק תהפוך אותנו לפגיעים יותר.