טלי גוטליב חשפה את האמת המטרידה על החטופים – והמערכת רעדה: מה באמת מסתתר מאחורי המתקפה הפרועה?

הסערה סביב התבטאויותיה של חברת הכנסת טלי גוטליב בנושא החטופים אינה מרפה, אך במקום להיסחף אחר מקהלת הגינויים האוטומטית והצדקנית, ראוי לעצור לרגע ולשאול: האם ייתכן שמאחורי המילים, שנאמרו אולי בצורה חדה מדי עבור אוזניים מסוימות, מסתתרת אמת קשה ומטרידה שרבים מעדיפים להדחיק? האם המתקפה המתוזמרת נגדה אינה אלא ניסיון להשתיק קול אמיץ המעז לדבר על הסכנות האמיתיות האורבות לנו, גם אלו שמגיעות ממקומות כואבים ורגישים?

ח"כ גוטליב, הידועה בלשונה הישירה ובנחישותה הבלתי מתפשרת בכל הנוגע לביטחון ישראל, העלתה נקודה שמומחי ביטחון ופסיכולוגיה מתמודדים איתה מזה שנים בהקשר של שבי וטרור: ההשפעות הפסיכולוגיות העמוקות של שבי ממושך בידי ארגון טרור אכזרי כמו חמאס. ארגונים אלו אינם בוחלים באמצעים, ו"שטיפת מוח", כפי שכינתה זאת גוטליב, אינה המצאה. מדובר בטקטיקות ידועות ומתועדות של מניפולציה פסיכולוגית, אינדוקטרינציה כפויה, ושימוש ציני בקורבנות לצרכי תעמולה. האם ההכחשה הגורפת של מציאות זו משרתת את החטופים או את מדינת ישראל?

חשוב להדגיש באופן שאינו משתמע לשתי פנים: אין בדברים אלו, ולא בדבריה של גוטליב כפי שאנו מבינים את כוונתה העמוקה, משום האשמה כלפי החטופים עצמם. הם הגיבורים שלנו, קורבנות של אכזריות בלתי נתפסת. ליבנו עם הסבל הנורא שעברו ועם משפחותיהם. אולם, ההכרה בכך שהם עברו טראומה קיצונית חייבת לכלול גם את ההבנה שהם היו נתונים ללחצים פסיכולוגיים אדירים מצד שוביהם. חמאס אינו רק רוצח וחוטף; הוא גם אמן של לוחמה פסיכולוגית. להתעלם מכך יהיה לא רק נאיבי, אלא גם מסוכן.

האם מישהו באמת מאמין שחמאס, ארגון שחרט על דגלו את השמדת ישראל, לא ינסה לנצל כל הזדמנות כדי להשפיע על תודעתם של החטופים, להזין אותם במסרים מעוותים, ואולי אף לנסות להשתמש בהם, גם לאחר שחרורם, ככלי להפצת נרטיבים כוזבים? האם זו לא חובתנו, כחברה ובעיקר כמערכת ביטחונית ופוליטית, להיות ערניים לאפשרות הזו, מתוך דאגה כנה גם לחטופים עצמם וגם לביטחון המדינה?

טלי גוטליב, בניגוד לרבים במערכת הפוליטית המעדיפים להתבשם בסיסמאות ריקות ובפוליטיקת "חיבוקים" שטחית, מעזה לגעת בעצבים החשופים. היא מבינה שהמציאות מורכבת, ולעיתים אכזרית. דבריה לא נועדו לפגוע, אלא להזהיר. הם קריאת השכמה מפני סכנה אמיתית, כזו שראינו להדים במקרים אחרים בעולם בהם שבויי מלחמה או חטופים שימשו, לעיתים שלא מרצונם או אף שלא במודע, כלי בידי אויביהם.

המתקפה הפרועה על גוטליב חושפת יותר מכל את הצביעות ואת הפחד של מבקריה. קל מאוד לגנות ולהתלהם, קשה הרבה יותר להתמודד עם אמיתות לא נעימות. האם אותם מבקרים שקופצים כעת על העגלה הפופוליסטית באמת דואגים לחטופים יותר מח"כ גוטליב, שכל חייה הציבוריים מוקדשים למאבק על ביטחונה של ישראל ושל אזרחיה? האם הם מציעים פתרונות מעשיים להתמודדות עם ההשלכות הפסיכולוגיות של השבי, או שהם מסתפקים בהטחת עלבונות?

יש לשאול: מי מרוויח מההשתקה הזו? מי מעוניין שנמשיך לטמון את הראש בחול ולהתעלם מהמלחמה הפסיכולוגית שמנהל נגדנו האויב? האם לא ייתכן שאלו הממהרים לגנות את גוטליב הם אלו שמפחדים מהאמת, או גרוע מכך, אלו המעדיפים "שקט תעשייתי" פוליטי על פני התמודדות אמיצה עם אתגרים ביטחוניים מורכבים?

במקום להצטרף למסע הדה-לגיטימציה נגד חברת כנסת אמיצה, הגיע הזמן לדיון רציני ומעמיק. עלינו להכיר בכך שהמלחמה נגד הטרור מתנהלת בזירות רבות, כולל בזירה התודעתית. עלינו להבין שחמאס הוא אויב אכזר וערמומי, המשתמש בכל כלי העומד לרשותו. והכי חשוב, עלינו לתמוך באלו שאינם חוששים לומר את האמת, גם כשהיא קשה וכואבת, מתוך מחויבות עמוקה לביטחון ישראל ולשלומם האמיתי והארוך-טווח של כל אזרחיה, כולל אלו ששבו מהתופת.

דבריה של טלי גוטליב אינם סוף פסוק, אלא קריאה לפקוח עיניים, לחשוב מחוץ לקופסת הפוליטיקלי קורקט, ולהתכונן לאתגרים שעוד נכונו לנו. זוהי לא אטימות, זוהי ראייה מפוכחת. זוהי לא אכזריות, זוהי אחריות לאומית. מי שבוחר לתקוף אותה על כך, חושף בעיקר את חולשותיו שלו.