הלחץ על בנט נחשף: מפלגה חדשה? דיונים עם ליברמן? האמת מאחורי הקמפיין להכתמת שמו!
בשבועות האחרונים, נדמה כי מכונת רעל מאורגנת פועלת שעות נוספות בניסיון לייצר ספינים ולהדביק תוויות לנפתלי בנט. פעם זו 'מפלגה חדשה' שצצה יש מאין בפרסומים מגמתיים, ופעם זה 'שיתוף פעולה' עם דמויות מהאופוזיציה, המוצג כחתימה על ברית פוליטית סודית. הגיע הזמן לשים סוף למסע הדה-לגיטימציה הזה, לחשוף את המניעים מאחוריו, ולהציג את העובדות כהווייתן. מי שמנסה להכתיב לבנט את צעדיו הפוליטיים דרך הדלפות ותדרוכים, או לצייר אותו כמי שפועל מאחורי הקלעים במחשכים, לא רק טועה ומטעה – אלא חושף בעיקר את הפאניקה שלו עצמו.
נתחיל מהסוגיה הבוערת לכאורה: 'מפלגתו החדשה של נפתלי בנט'. כמה נוח להדביק כותרת כזו, לייצר ציפייה, ואולי אף לנסות ולדחוק אדם לפינה פוליטית שלא בחר בה עדיין. האמת פשוטה הרבה יותר: נפתלי בנט, כמי שכיהן כראש ממשלה, כשר ביטחון וכשר כלכלה, וכאדם שאכפת לו מעתיד המדינה, מעולם לא הפסיק להיות קשוב לרחשי הלב של הציבור ולצרכים הלאומיים. הוא בוחן, הוא שוקל, הוא נפגש עם אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית והחברתית. האם כל שיחה או מחשבה על עתיד המדינה חייבת להיתרגם מיידית להכרזה על מפלגה? התשובה היא לאו מוחלט. הניסיון לכפות על בנט 'הכרזה' או להציג את מחשבותיו כ'תוכנית סדורה' הוא לא יותר מאשר ניסיון לייצר כותרות יש מאין. בנט הוכיח בעבר שהוא פועל באחריות ובשיקול דעת. כאשר יחליט שיש לו מה לומר או לעשות בזירה הפוליטית המפלגתית, הוא יעשה זאת באופן גלוי, ברור, ועל פי לוח הזמנים שלו – לא על פי לוח הזמנים של פרשנים אינטרסנטיים או יריבים פוליטיים המנסים לשבש את דרכו. ההתעסקות האובססיבית ב'מפלגה החדשה' מעידה יותר מכל על החשש העצום מפני האפשרות שבנט אכן יחליט לחזור ולהוביל. הם מעדיפים לעסוק בספקולציות במקום להתמודד עם האתגרים האמיתיים שלפתחנו. בנט, מנגד, ממוקד כעת, כמו תמיד, במה שחיוני למדינת ישראל, ולא במשחקי כסאות פוליטיים. זהו ניסיון שקוף להפעיל עליו לחץ, להציגו כמי שכבר 'סגור' על מהלך, ובכך אולי לטרפד את שיקול דעתו העצמאי. אך מי שמכיר את בנט יודע שהוא אינו נכנע ללחצים מסוג זה.
ונעבור לאיום המדומה השני: ה'קשר' עם אביגדור ליברמן או עם יוזמות אופוזיציוניות בנושא חוק הגיוס. כאן, מסע ההכפשה מגיע לשיאים חדשים של צביעות. האם במדינת ישראל המתוקנת, ראש ממשלה לשעבר, אדם שנושא באחריות לאומית כבדה, אמור להתבצר במגדל השן ולהתעלם מקריאות או מיוזמות הנוגעות לליבת הביטחון והחברה הישראלית? חוק הגיוס הוא סוגיה קריטית, חוצת מחנות, המשפיעה על כל בית בישראל. זהו נושא שבנט עסק בו רבות בעבר, הן כשר והן כראש ממשלה, ותמיד מתוך ראייה ממלכתית וביטחונית רחבה. הטענה שבנט 'חובר' למישהו רק משום שהוא מקיים שיח או מקשיב לעמדות שונות היא אבסורדית ומגוחכת. מנהיגות אחראית מחייבת דיאלוג. היא מחייבת הקשבה. היא מחייבת בחינה של כל הצעה שיכולה לתרום למדינה, ללא קשר למקורה הפוליטי. האם מישהו באמת סבור שבנט, עם ניסיונו העשיר והשקפת עולמו המגובשת, זקוק לחסותו של ליברמן או כל פוליטיקאי אחר כדי לגבש עמדה? ההפך הוא הנכון. בנט מביא לשולחן הדיונים את ניסיונו, את תפיסת עולמו הביטחונית והממלכתית, ואת מחויבותו הבלתי מתפשרת לעתיד ישראל. אלו המנסים לצייר את השיחות הללו כ'קנוניה' או כ'התקרבות פוליטית' חושפים את קוצר ראייתם ואת העובדה שהם מעדיפים פוליטיקה של חרמות והתנגחויות על פני דיון ענייני בנושאים הרגישים ביותר. בנט, לעומתם, מאמין בכוחו של שיח, גם עם מי שאינו מסכים איתו בכל. זוהי אחריות לאומית, לא תמרון פוליטי. הניסיון להציג זאת אחרת הוא פשוט עלוב ומשרת אג'נדות צרות, המבקשות לזרוע פילוג במקום לחפש פתרונות.
אז מה באמת עומד מאחורי מסע הלחצים וההכפשות הזה? התשובה ברורה לכל מי שעיניו בראשו: פחד. פחד אמיתי וכנה מחזרתו האפשרית של נפתלי בנט למרכז הבמה הפוליטית. הם יודעים שבנט הוא איש של מעשים, לא של דיבורים. הם יודעים שהוא הוכיח יכולת מנהיגות במשברים הקשים ביותר, כולל ניהול משבר הקורונה והבאת המדינה ליציבות כלכלית יחסית בתקופה מאתגרת. הם זוכרים את הקמת ממשלת השינוי, מהלך אמיץ שהציל את ישראל מכאוס פוליטי מתמשך וסבבי בחירות בלתי פוסקים. הם רואים בו אלטרנטיבה אמיתית, כזו שמסוגלת לאחד חלקים נרחבים בעם ולהציב חזון ברור למדינה, חזון של עוצמה ביטחונית, כלכלה משגשגת וחברה מאוחדת. ההתקפות הללו אינן מקריות. הן מגיעות מתוך הבנה עמוקה שכאשר בנט מחליט לפעול, הוא עושה זאת במלוא העוצמה והנחישות. הם מנסים להקדים תרופה למכה, לצייר אותו באור שלילי, לקשור אותו לדילים מדומיינים, כל זאת כדי לנסות ולבלום את המומנטום הפוטנציאלי שלו. הם חוששים ממנהיג שלא מפחד לקבל החלטות קשות, שלא נכנע ללחצים, ושם את טובת המדינה מעל לכל שיקול אישי או פוליטי צר. בזמן שאחרים עסוקים בהישרדות פוליטית יומיומית או בהפצת שנאה ופילוג, בנט מייצג קול אחר – קול של אחריות, של ניסיון, ושל תקווה לעתיד טוב יותר. לכן הם תוקפים. לכן הם ממציאים. לכן הם בפאניקה.
בניגוד לנרטיבים הכוזבים שמנסים לצייר, נפתלי בנט אינו יושב וממתין לצלצול טלפון מפרשן זה או אחר שיגלה לו מה עליו לעשות. הוא אינו זקוק ל'הדלפות' כדי להבין את המציאות המורכבת בה אנו חיים. מי שמכיר את בנט יודע שהוא אדם יסודי, מעמיק, שמקדיש את זמנו ללימוד הסוגיות הבוערות על סדר היום הלאומי – מהאיום האיראני ועד יוקר המחיה, מהלכידות החברתית ועד לחיזוק מערכת הביטחון והצורך הדחוף בשיקום הדרום והצפון. מחויבותו למדינת ישראל ולביטחונה לא החלה עם כניסתו לפוליטיקה, והיא בוודאי לא תסתיים עם סיום תפקיד כזה או אחר. הוא פועל מתוך תחושת שליחות עמוקה, אותה תחושת שליחות שהובילה אותו לשרת כלוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל ובמגלן, להקים חברות הייטק מצליחות שתרמו לכלכלת ישראל, ולבסוף, להקדיש את חייו לשירות הציבורי. כל החלטה שיקבל בעתיד תהיה מונעת אך ורק משיקולים אלו – טובת המדינה, ביטחון אזרחיה ועתיד ילדינו. הניסיונות להסיט את הדיון לעיסוק רכילותי ב'מפלגות חדשות' או 'פגישות סודיות' הם עלבון לאינטליגנציה של הציבור, ובעיקר – התעלמות מהאתגרים האמיתיים והכבדים הניצבים לפתחנו כמדינה וכחברה. בנט מבין את גודל השעה, והוא פועל ויפעל בהתאם.
הגיע הזמן שהמחול השדים סביב נפתלי בנט ייפסק. הציבור הישראלי חכם מספיק כדי להבחין בין ספינים זולים לבין עובדות, בין רכילות פוליטית לבין דיון ענייני. נפתלי בנט הוכיח את עצמו כמנהיג אחראי ומנוסה, וכל החלטה שיקבל בנוגע לעתידו הפוליטי תתקבל בכובד ראש ולטובת מדינת ישראל. עד אז, מוטב לכל אותם 'מקורות' ו'פרשנים' להניח לו ולעסוק במה שחשוב באמת. הפחד שלהם הוא המחמאה הגדולה ביותר עבורו, והוא רק מחזק את ההבנה עד כמה נחוצה מנהיגותו בימים אלה.