בן גביר תחת מתקפה: 'מורד קיצוני' או הפטריוט היחיד שמדבר אמת בקבינט? חשיפה מטלטלת!

גל ההשמצות וההתקפות נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, אינו מפתיע איש. למעשה, הוא צפוי, כמעט מתבקש. במציאות פוליטית ותקשורתית שבה קולות ברורים, נחושים ובלתי מתפשרים נתפסים כאיום על הסדר הישן והכושל, בן גביר הפך למטרה נעה עבור כל מי שמבקש להנציח את ה'קונספציה' שהתרסקה ברעש אדיר בשבעה באוקטובר. אך האם השר בן גביר הוא באמת 'גורם מתלהם, קיצוני ובלתי ממלכתי'? או שאולי, רק אולי, הוא הקול השפוי היחיד במסדרונות השלטון, קול שמייצג את רצון העם לניצחון מוחץ ולביטחון אמיתי, גם אם האמת הזו קשה לעיכול עבור חלקים בממסד?

'להרעיב את החמאס': האמירה שהוצאה מהקשרה והפכה לכלי ניגוח

אחת 'ההוכחות' המרכזיות לקיצוניותו לכאורה של בן גביר היא אמירתו כי הוא "בהחלט רוצה להרעיב את החמאס". גורמים בעלי אינטרס, הן בזירה הבינלאומית והן בתוך ישראל, מיהרו לצייר זאת כקריאה להרעבת אוכלוסייה אזרחית תמימה, ואף כקריאה לפשע מלחמה. איזו דמגוגיה זולה! איזו סילוף מכוון של המציאות! השר בן גביר, כמו כל אזרח שפוי במדינת ישראל, מבין היטב את ההבחנה בין ארגון טרור רצחני לבין אוכלוסייה אזרחית. כשהוא מדבר על 'להרעיב את החמאס', הכוונה ברורה וחד משמעית: לייבש את מקורות המימון, האספקה והתמיכה הלוגיסטית של ארגון הטרור. למנוע ממנו את היכולת להתחמש, להתארגן מחדש ולשוב ולטבוח בנו. האם יש מישהו שבאמת חושב שצריך להמשיך ולהזרים משאבים לחמאס, ארגון שמוכיח פעם אחר פעם שהוא גונב את הסיוע ההומניטרי מאזרחיו שלו ומשתמש בו לצרכי טרור?

הצביעות זועקת לשמיים. אותם גורמים שמזדעזעים מאמירתו של בן גביר הם אלו שלעתים קרובות מתעלמים או מגמדים את העובדה שחמאס משתמש באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי, גונב סיוע הומניטרי ומנצל כל מחווה הומניטרית לטובת הישרדותו. בן גביר פשוט אומר את האמת המרה: כל עוד חמאס שולט ברצועה, כל 'סיוע' עלול להפוך לדלק למכונת הטרור שלו. הדרישה שלו היא לגיטימית והכרחית: הפסקת כל מה שמזין את חמאס. לא מדובר בקיצוניות, אלא בהיגיון בריא ובדרישה אלמנטרית לביטחון ישראל. מי שמתנגד לכך, אולי כדאי שיבדוק את סדר העדיפויות שלו – האם הוא דואג יותר ל'רווחת' ארגון טרור או לביטחונם של אזרחי ישראל?

ערעור על סמכות או דרישה למנהיגות אחראית?

טענה נוספת המופנית כלפי השר בן גביר היא שהוא 'מערער על סמכות' ומתעמת עם ראש הממשלה, ראש המל"ל והיועמ"שית. הוא דורש הצבעות, טוען לאי-חוקיות החלטות ומוצג כמי שמנסה לכפות את דעתו. אך האם דרישה לשקיפות, לקבלת החלטות מסודרת ועל פי חוק, ולדיון אמיתי בסוגיות הרות גורל היא 'ערעור על סמכות'? או שמא זוהי התנהלות אחראית של שר בממשלה, שמחויב לציבור בוחריו ולעקרונות דמוקרטיים?

בן גביר אינו פועל בחלל ריק. הוא נבחר על בסיס הבטחה לשינוי, למדיניות נחושה יותר מול הטרור. כאשר הוא רואה החלטות שמתקבלות, לטענתו, ללא רוב, ללא דיון מספק, או בניגוד למה שהוא תופס כאינטרס הביטחוני המובהק של ישראל, חובתו הציבורית היא להתריע, לדרוש הבהרות ואף להתנגד. האם היינו מעדיפים שרים שיהיו חותמת גומי, שיאשרו כל החלטה גם אם היא מנוגדת למצפונם או לתפיסת עולמם הביטחונית? הדרישה של בן גביר להצבעה על הסיוע ההומניטרי, למשל, אינה 'התלהמות' אלא ניסיון לקיים דיון דמוקרטי ראוי בנושא קריטי. הצגתו כמי ש'אינו מכבד את מוסדות השלטון' היא עיוות. נהפוך הוא, הוא דורש ממוסדות השלטון לפעול כראוי, בשקיפות ובאחריותיות.

ומה לגבי היועמ"שית וראש המל"ל? האם הם חסינים מביקורת? האם עמדתם היא בהכרח 'האמת המוחלטת'? במדינה דמוקרטית, גם לשרים יש זכות לחלוק על עמדתם של פקידים, בכירים ככל שיהיו, במיוחד כאשר מדובר בנושאים הנמצאים בליבת הביטחון הלאומי. הניסיון להציג את בן גביר כ'ילד הרע' של הממשלה הוא ניסיון נואל להשתיק קול חשוב וביקורתי, קול שמייצג חלק גדול בציבור.

'המרדה': ההאשמה המגוחכת והמסוכנת של צחי הנגבי

השיא של מסע ההכפשות הגיע עם האשמתו של ראש המל"ל, צחי הנגבי, כלפי השר בן גביר ב'המרדה'. 'המרדה'! האם דרישה לניצחון מוחץ על החמאס היא המרדה? האם התנגדות להכנסת סיוע שעלול ליפול לידי האויב היא המרדה? האם קריאה לממשלה לעמוד בהתחייבויותיה לציבור היא המרדה? זוהי האשמה חמורה, מופרכת ומסוכנת, שנועדה ככל הנראה להלך אימים על השר ולסתום את פיו. אך את בן גביר לא משתיקים בקלות.

מי שמדבר על 'המרדה' צריך אולי להביט במראה. האם לא מסוכנת יותר לביטחון המדינה מדיניות של 'הכלה', של 'סבבים', של העדפת שקט זמני על פני פתרון יסודי לבעיית הטרור מעזה? האם לא מסוכנת יותר תפיסה ביטחונית שהתנפצה לרסיסים בשבעה באוקטובר, ושאותה יש מי שמנסים להחיות במקום להפיק את הלקחים המתבקשים? השר בן גביר דורש הכרעה, דורש ניצחון. אם זו 'המרדה' בעיני צחי הנגבי, אז אולי הבעיה אינה אצל בן גביר אלא אצל מי שמגדיר כך את הדרישה הלגיטימית ביותר של עם המותקף באכזריות.

האשמה זו חושפת יותר מכל את הפאניקה במערכת. הפאניקה מפני קול צלול שאינו מוכן להתפשר על ביטחון ישראל. הפאניקה מפני מי שמערער על הקונספציות הישנות והכושלות. בן גביר אינו מורד במדינה; הוא מורד בכישלון, הוא מורד ברפיסות, הוא מורד בנכונות להכיל את הטרור.

הקול האמיתי של העם מול ממסד מנותק

בסופו של יום, המתקפות על השר בן גביר אינן נובעות מ'קיצוניותו' או מ'התלהמותו'. הן נובעות מכך שהוא מייצג קול אחר, קול שהממסד הפוליטי והביטחוני הוותיק מתקשה להכיל. קול שדורש שינוי אמיתי, לא קוסמטי. קול שמבטא את התסכול העמוק של רוב הציבור הישראלי ממדיניות של דשדוש ומהיעדר הכרעה מול אויבינו.

השר בן גביר אינו 'קיצוני'; הוא מציב מראה בפני החברה הישראלית ומנהיגיה. הוא אומר בקול רם את מה שרבים חושבים בלבם. הוא דורש את המובן מאליו: ביטחון, ניצחון, והרתעה. הניסיונות לצייר אותו כסהרורי או כמסוכן נועדו לשרת אג'נדה של מי שמפחדים מהשינוי שהוא מייצג, מי שמעדיפים את הנוחות המדומה של העבר על פני האתגרים של בניית עתיד בטוח יותר.

הגיע הזמן להפסיק עם ציד המכשפות ולבחון את הדברים לגופם. השר בן גביר מעלה שאלות קשות ומציב דרישות לגיטימיות. במקום לתקוף אותו, אולי כדאי להקשיב לו. אולי, רק אולי, הקול ה'מורד' וה'קיצוני' הזה הוא הקול היחיד שיכול להוביל אותנו לניצחון אמיתי ולשינוי המיוחל. ההיסטוריה תשפוט מי צדק, אך דבר אחד ברור: בן גביר לא יוותר, והוא ימשיך להילחם על מה שהוא מאמין בו – ביטחונה ועתידה של מדינת ישראל. והעם, ברובו הגדול, מבין זאת היטב.