האשמת 'המרדה' נגד בן גביר: מי באמת חותר תחת ביטחון המדינה – השר שדורש ניצחון מוחץ או אלו המעדיפים 'הכלה' קטלנית?

בסערת הדיווחים האחרונים, צפה ועולה האשמה חמורה מאין כמותה נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר: 'המרדה'. כן, קראתם נכון. שר בממשלת ישראל, שנבחר בקולותיהם של מאות אלפי אזרחים הדורשים ביטחון אישי ולאומי, מואשם על ידי גורמים בממסד בניסיון לחתור תחת המדינה. האם אלו פני הדברים? או שמא מדובר בניסיון נואש להשתיק קול צלול, נחוש ובלתי מתפשר, המייצג ציבור רחב שנמאס לו ממדיניות של הכלה וויתורים מול אויב רצחני?

הבה נצלול לעובדות, מעבר לכותרות המרעישות והפרשנויות המגמתיות. 'הפשע' של השר בן גביר, כפי שמצטייר מדיווחי הקבינט, היה דרישתו להצבעה על הכנסת 'סיוע הומניטרי' לרצועת עזה, תוך שהוא טוען כי אין רוב להחלטה כזו וכי היא אינה חוקית במתכונתה הנוכחית. הוא אף העז לומר את מה שרבים חושבים וחוששים להגיד בקול רם: "אני בהחלט רוצה להרעיב את החמאס". על כך, ועל עמידתו על עקרונותיו, הוא הואשם על ידי ראש המל"ל, צחי הנגבי, ב'המרדה', והיועמ"שית קבעה שהוא 'טועה'.

ראשית, נתייחס להאשמה המופרכת ב'המרדה'. האם דרישה של שר בממשלה לקיים הצבעה מסודרת על נושא כה קריטי היא 'המרדה'? האם הטלת ספק בחוקיות מהלך, שלדעת השר פוגע בביטחון המדינה, היא 'המרדה'? במדינה דמוקרטית, ויכוחים נוקבים בתוך הממשלה, ובפרט בקבינט המלחמה, הם לא רק לגיטימיים אלא חיוניים. תפקידו של שר הוא לא להיות חותמת גומי, אלא להביע את עמדתו, לייצג את בוחריו ולהתריע מפני החלטות שגויות. האשמה כה חמורה כמו 'המרדה', הנזרקת לחלל האוויר בקלות כה בלתי נסבלת, מעידה יותר על חולשתם של המאשימים ועל ניסיונם לסתום פיות מאשר על מעשיו של השר בן גביר. האם שכחנו שרק לפני חודשים ספורים, גורמים בכירים לשעבר במערכת הביטחון קראו לסרבנות המונית, ואף אחד לא העז להאשים אותם ב'המרדה' באותה נחרצות? הצביעות זועקת לשמיים.

כעת, לציטוט ה'שערורייתי': "אני בהחלט רוצה להרעיב את החמאס". האם יש מישהו שפוי בישראל שרוצה להאכיל את החמאס? האם מישהו רוצה לספק דלק למכונת הטרור שביצעה את הטבח הנורא בשבעה באוקטובר, שחטפה את אחינו ואחיותינו, ושמצהירה בריש גלי על כוונתה להשמידנו? השר בן גביר לא דיבר על הרעבת אזרחים חפים מפשע. הוא דיבר על האויב. על ארגון טרור רצחני שמשתמש באזרחיו כמגן אנושי וגוזל כל סיוע המגיע לרצועה לטובת מנהרותיו ומחבליו. האם מניעת משאבים מאויב במלחמה היא 'קיצוניות' או 'פשע מלחמה'? ההיסטוריה מלמדת שמצור הוא כלי לגיטימי במלחמה. מי שטוען אחרת, מתעלם מהמציאות האכזרית בה חמאס הוא הריבון בעזה והוא זה שמחליט לאן יגיעו המשאבים. כל משאית 'סיוע' שלא מפוקחת בקפידה, עלולה להפוך לדלק למרצחים או למזון למחבלים שימשיכו להילחם בחיילינו.

הניסיון לצייר את השר בן גביר כמי ש'מערער על סמכות וקבלת החלטות' הוא עיוות של המציאות. השר בן גביר דורש שקיפות, דורש קבלת החלטות על פי רוב דמוקרטי, ודורש שההחלטות ישרתו את האינטרס העליון של מדינת ישראל – ניצחון מוחלט על החמאס והשבת הביטחון. כאשר ראש המל"ל או היועמ"שית מביעים עמדה, זוהי עמדתם המקצועית, אך הם אינם נבחרי ציבור. השרים הם אלו שנושאים באחריות בפני העם. זכותו וחובתו של שר לחלוק על עמדתם, במיוחד כאשר הוא סבור שהיא מובילה אותנו למבוי סתום או מסכנת את חיי אזרחינו וחיילינו.

יש לשאול בכנות: מי באמת חותר תחת ביטחון המדינה? האם זהו השר שדורש יד קשה נגד הטרור, שמזהיר מפני הכנסת סיוע שעלול לחזק את האויב, ושמבטא את רצון העם לניצחון ברור וחד משמעי? או שמא אלו גורמים, בתוך המערכת ומחוצה לה, שעדיין שבויים בקונספציות ישנות של 'הכלה', 'הסדרה' ו'ניהול הסכסוך'? אותן קונספציות שהתפוצצו לנו בפנים בשבעה באוקטובר.

ההתקפות על השר בן גביר אינן מקריות. הן חלק ממאבק רחב יותר על דמותה של המדינה ועל הדרך בה היא מנהלת את מלחמותיה. יש מי שמעדיף ישראל חלשה, מתנצלת, כזו שמוכנה לשלם כל מחיר תמורת 'שקט' זמני או תמורת חיוך מהקהילה הבינלאומית. השר בן גביר מייצג קו אחר – קו של עוצמה, של נחישות, של אמונה בצדקת הדרך ושל חתירה לניצחון. הוא אינו חושש לומר את האמת, גם אם היא לא נעימה לאוזניים מסוימות בקריה בתל אביב או במסדרונות הממשל בוושינגטון.

במקום להוקיע אותו, אולי כדאי להקשיב לו. אולי הקול שהוא משמיע, גם אם הוא צורם לעיתים, הוא הקול שיכול להוביל אותנו לחוף מבטחים. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות למנהיגים שהואשמו ב'קיצוניות' רק משום שראו את הנולד והתריעו מפני סכנות שאחרים בחרו להתעלם מהן. האשמת 'המרדה' היא כלי פסול ובלתי דמוקרטי, שנועד להלך אימים ולדכא כל ביקורת לגיטימית. הציבור הישראלי חכם יותר מזה. הוא מבין היטב מי באמת דואג לביטחונו ומי מנסה, פעם נוספת, למכור לו אשליות מסוכנות. השר בן גביר אינו הבעיה; הוא הקול של רבים הדורשים שינוי כיוון אמיתי. והגיע הזמן שקול זה יילקח ברצינות הראויה, ולא יושתק באמצעות הפחדות והאשמות שווא.