ה'המרדה' של בן גביר נחשפת: האם דרישה לניצחון הפכה לפשע? האמת מאחורי דלתות הקבינט!

בשבועות האחרונים, אנו עדים למתקפה מתואמת ומתוזמרת היטב נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. מסע ההכפשות הזה, המגיע לשיאו בהאשמות מופרכות על 'המרדה' וניסיונות לצייר אותו כ'קיצוני' ו'בלתי ממלכתי', אינו מקרי. הוא נועד להשתיק קול ברור, נחוש ובלתי מתפשר – קול שדורש ניצחון מוחלט על החמאס, קול שמייצג חלקים נרחבים בציבור הישראלי שמאסו בקונספציות כושלות ובניהול מלחמה הססני. הגיע הזמן לחשוף את האמת מאחורי מסך העשן ולהבין מי באמת פועל למען ביטחון ישראל, ומי מנסה לגרור אותנו בחזרה לטעויות העבר.

'להרעיב את החמאס' – לא פשע מלחמה, אלא חובה מוסרית וצבאית

אחת 'ההוכחות' המרכזיות לקיצוניותו לכאורה של השר בן גביר היא אמירתו כי הוא "בהחלט רוצה להרעיב את החמאס". מבקריו, הן מבית והן מחוץ, מיהרו לצרוח 'פשע מלחמה!', תוך התעלמות מוחלטת מההקשר ומהמציאות האכזרית בשטח. הבה נבהיר אחת ולתמיד: השר בן גביר לא קורא להרעיב אזרחים חפים מפשע. הוא קורא למנוע מארגון טרור רצחני, שעדיין מחזיק בחטופינו, את המשאבים המאפשרים לו להמשיך ולהילחם, להתחמש מחדש ולשלוט באוכלוסייה אזרחית תוך שהוא גוזל ממנה את הסיוע ההומניטרי.

האם שכחנו מי הוא החמאס? האם שכחנו את הטבח הנורא בשבעה באוקטובר? האם נשכח שהחמאס משתמש באזרחים כמגן אנושי וגונב באופן שיטתי את הסיוע המוכנס לרצועה? כל משאית 'סיוע הומניטרי' שנכנסת ללא פיקוח הדוק וללא ערובות ברזל שהיא אינה מגיעה לידי מחבלי הנוח'בה, היא בפועל סיוע לחמאס. היא מאריכה את המלחמה, מסכנת את חיילינו ומעכבת את שחרור החטופים. דרישתו של בן גביר להפסיק את זרימת החמצן הזו לחמאס אינה קיצוניות – היא ההיגיון הצרוף. היא הדרישה האלמנטרית ביותר מכל ממשלה אחראית השולחת את בניה לקרב: עשו הכל כדי לנצח, ועשו הכל כדי להחזיר את החטופים. מי שטוען אחרת, מי שמעדיף 'תדמית' בינלאומית על פני ניצחון והשבת החטופים, הוא הקיצוני והמנותק האמיתי.

ערעור על 'סמכות'? לא, דרישה לאחריות ולשקיפות!

טענה נוספת המועלית נגד השר בן גביר היא שהוא 'מערער על סמכות', 'מתעמת עם ראש הממשלה, ראש המל"ל והיועמ"שית' ו'טוען לאי-חוקיות החלטות באופן פומבי'. גם כאן, מדובר בעיוות מכוון של המציאות. השר בן גביר, כחבר קבינט וכנבחר ציבור, מחויב להשמיע את קולו ולהטיל ספק בהחלטות שאינן עולות בקנה אחד עם האינטרס הביטחוני של מדינת ישראל כפי שהוא רואה אותו, וכפי שרואים אותו רבים מאזרחי המדינה.

כאשר השר בן גביר דורש הצבעה על הכנסת סיוע הומניטרי, הוא אינו 'מנסה לכפות את דעתו'. הוא דורש תהליך דמוקרטי תקין ושקוף בקבינט המלחמה, במיוחד בנושאים קריטיים המשפיעים ישירות על ניהול המערכה. כאשר הוא מעלה שאלות נוקבות לגבי חוקיותן של החלטות מסוימות או לגבי האופן שבו הן משרתות את מטרות המלחמה, הוא ממלא את תפקידו כשומר סף. האם עלינו לקבל כמובן מאליו כל החלטה המתקבלת מאחורי דלתיים סגורות, גם אם היא נראית תמוהה או מזיקה? האם הקונספציה שהובילה אותנו לאסון אוקטובר עדיין שולטת במסדרונות מסוימים?

ההתנגדות של גורמים כמו ראש המל"ל צחי הנגבי או היועמ"שית גלי בהרב-מיארה לעמדותיו של בן גביר אינה הופכת אותן לבלתי לגיטימיות. נהפוך הוא, היא מדגישה את הצורך בקולות נוספים, בקולות המאתגרים את החשיבה המקובעת. בן גביר אינו פועל מתוך רצון לערער על מוסדות השלטון, אלא מתוך דאגה עמוקה לכך שמוסדות אלו יפעלו בצורה הטובה ביותר למען אזרחי ישראל. מי שמפחד משאלות קשות, מי שמנסה להשתיק ביקורת לגיטימית, הוא זה שחושף את חולשתו.

'המרדה'? הצחקתם אותנו! זו דרישה לניצחון!

השיא של מסע ההכפשות הוא, ללא ספק, ההאשמה המגוחכת והמסוכנת ב'המרדה' שהטיח בו ראש המל"ל. מדובר בחציית קו אדום ובניסיון נואש להפוך דרישה פוליטית לגיטימית לניצחון מוחלט על האויב – לפשע. האם לדרוש שלא להכניס דלק לחמאס זו המרדה? האם להתנגד לעסקאות כניעה מופקרות זו המרדה? האם לקרוא לממשלה לעמוד בהתחייבויותיה לציבור ולחסל את שלטון הטרור בעזה זו המרדה?

אם אלו הן ההגדרות החדשות ל'המרדה', אז רוב מוחלט של עם ישראל הוא 'מורד'. השר בן גביר אינו 'ממריד'. הוא הקול של מיליוני ישראלים שאינם מוכנים להסתפק בפחות מניצחון. הוא הקול של הלוחמים בשטח, של המשפחות השכולות, של החטופים ומשפחותיהם, שזועקים לשינוי כיוון, לנחישות, להכרעה ברורה.

האשמה ב'המרדה' היא כלי פוליטי ציני שנועד להלך אימים ולסתום פיות. היא חושפת יותר מכל את הפאניקה של אלו שאינם מסוגלים או אינם רוצים לספק את הסחורה – ניצחון מוחץ. במקום להתמודד עם הטיעונים הכבדים של בן גביר, הם בוחרים בדה-לגיטימציה ובניסיונות השתקה. זה לא יעבוד.

הקול האמיתי של העם בקבינט

השר איתמר בן גביר אינו הבעיה. הוא הסימפטום. הוא הביטוי לחוסר האמון הגובר של הציבור במערכת שלא השכילה למנוע את האסון הנורא ביותר בתולדות המדינה, ושנראית לעיתים מהססת ומבולבלת בניהול המלחמה שאחריו. הוא מייצג את הדרישה הציבורית הרחבה לשינוי תפיסתי, למדיניות ביטחונית נחושה יותר, כזו שלא חוששת להפעיל את מלוא העוצמה הנדרשת כדי להבטיח את ביטחונם של אזרחי ישראל.

הניסיונות לצייר אותו כקיצוני, כסהרורי או כ'מורד' הם לא רק שקריים, אלא גם מסוכנים. הם מרחיקים את מקבלי ההחלטות מהבנת רחשי הלב האמיתיים של הציבור. במקום לתקוף את השליח, מוטב שיתמקדו במסר: עם ישראל דורש ניצחון. והשר בן גביר, על אף כל ההתקפות וההכפשות, נחוש להמשיך ולהיות הקול הצלול הדורש זאת בקבינט ומחוצה לו. כי בסופו של יום, לא מדובר בבן גביר. מדובר בביטחון ישראל. מדובר בעתידנו כאן.