מ'להרעיב את חמאס' עד 'המרדה': כך מנסים להשתיק את השר בן גביר – ולמה זה מסכן את כולנו!

גל ההתקפות וההשמצות נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, אינו פוסק לרגע. בתקשורת ובמסדרונות השלטון, הוא מוצג כ'גורם מתלהם', 'קיצוני' ו'בלתי ממלכתי'. מצטטים אמירות שלו כמו 'אני בהחלט רוצה להרעיב את החמאס', מאשימים אותו בערעור על סמכות הקבינט והעומד בראשו, ואף מרחיקים לכת עד כדי האשמה חמורה ב'המרדה' מצד ראש המל"ל, צחי הנגבי, בעוד היועמ"שית קובעת שהוא 'טועה'. אך האם זו האמת כולה? או שמא מדובר בניסיון מתוזמר להשתיק קול צלול, נחוש ובעיקר – קול שמייצג חלקים נרחבים בציבור הישראלי שמאסו בכניעה ובחוסר ההכרעה?

נתחיל מהאמירה ה'מקוממת' לכאורה: 'להרעיב את החמאס'. אויביו של בן גביר מיהרו לצייר זאת כקריאה לאנושית לפגוע באזרחים חפים מפשע, כמעט כפשע מלחמה. איזו דמגוגיה זולה! השר בן גביר, כמו כל אדם שפוי בישראל, אינו חפץ ברעב של ילדים ונשים בעזה. כוונתו, הברורה לכל מי שאינו מחפש בכוח להכפיש, היא אחת: לייבש את מקורות החמצן של ארגון הטרור הרצחני חמאס. 'להרעיב את חמאס' משמעו למנוע ממנו את הדלק, את הכספים, את האספקה שמאפשרת לו להמשיך ולהילחם בנו, להחזיק בחטופינו ולתכנן את הטבח הבא. האם יש מישהו שבאמת מאמין שסיוע הומניטרי הנכנס לרצועה מגיע בשלמותו לאזרחים? הרי חמאס, כפי שהוכח אינספור פעמים, הוא אומן בגניבת סיוע והפנייתו לצרכיו הצבאיים ולרווחת מחבליו. מי שקורא להזרמה בלתי מבוקרת של סיוע, תוך התעלמות מהמציאות הזו, הוא הנאיבי, או גרוע מכך – הוא זה שמסייע בפועל לחמאס להמשיך ולהתקיים. דרישתו של בן גביר היא לא 'קיצונית', היא דרישה אסטרטגית חיונית והכרחית לניצחון במלחמה. זהו ההבדל בין רצון אמיתי לפרק את חמאס לבין מס שפתיים שנועד לרצות גורמים בינלאומיים על חשבון ביטחון ישראל.

כעת, נעבור לטענות על 'ערעור סמכות' ו'התנהלות בלתי ממלכתית' בישיבות הקבינט. השר בן גביר דרש הצבעה על הסיוע ההומניטרי, טען שאין רוב להחלטה ושאינה חוקית. ראש הממשלה, ראש המל"ל והיועמ"שית מיהרו לגנות. אך האם דרישה להצבעה בקבינט, גוף שאמור לקבל החלטות קריטיות באופן דמוקרטי, היא 'ערעור סמכות'? האם העלאת טענות משפטיות, גם אם הן שנויות במחלוקת, היא 'חתרנות'? נהפוך הוא! זוהי מהות הדמוקרטיה. שר בממשלה, במיוחד בקבינט מלחמה, אינו חותמת גומי. תפקידו הוא להשמיע את קולו, לייצג את בוחריו, ולדרוש שהחלטות יתקבלו בהליך תקין ושקוף. כאשר בן גביר דורש הצבעה, הוא למעשה דורש אחריותיות. הוא מבקש לוודא שהחלטות הרות גורל, כמו הכנסת סיוע שיכול להגיע לידי האויב, מתקבלות לאחר דיון מעמיק וגיבוי מלא של חברי הקבינט. האם הציבור הישראלי מעדיף קבינט של יס-מנים, או קבינט שבו מתקיים דיון נוקב ואמיתי, גם אם הוא קשה וכואב? הצגתו של בן גביר כמי שמנסה 'לכפות את דעתו' היא עיוות המציאות. הוא בסך הכל דורש את המובן מאליו במערכת דמוקרטית: הצבעה והכרעה על פי רוב.

השיא, כמובן, הוא האשמתו של ראש המל"ל, צחי הנגבי, ב'המרדה'. זוהי האשמה כה חמורה וכה מופרכת, עד שהיא מעידה יותר על הלחץ והמבוכה של מאשימיו מאשר על השר בן גביר. 'המרדה', על פי החוק, היא קריאה לאלימות, למרי אזרחי, להתנגדות פעילה וחוקית לשלטון. מה עשה השר בן גביר שהולם הגדרה זו? הוא דרש הצבעה. הוא ביקש דיון. הוא הביע עמדה. האם אלו מעשי 'המרדה' במדינת ישראל הדמוקרטית? השימוש במונח כה קיצוני וטעון הוא ניסיון נואל להלך אימים, לצייר את בן גביר כאויב המדינה, ולהשתיק כל ביקורת על התנהלות הקבינט. אם דרישה להצבעה היא 'המרדה', אז מהי דמוקרטיה? האם כל מי שחולק על הקו הרשמי הוא 'ממריד'? זוהי מדרון חלקלק ומסוכן. הנגבי, במקום להתמודד עם הטענות המהותיות של בן גביר – למשל, האם באמת יש רוב להחלטה על הסיוע כפי שהיא מתקבלת – בחר בהטחת האשמה מופרכת שכל מטרתה היא דה-לגיטימציה. היועמ"שית, שקבעה כי בן גביר 'טועה', התייחסה לפרשנות משפטית. זה לגיטימי, אך מכאן ועד 'המרדה' המרחק עצום.

האמת הפשוטה היא שהשר בן גביר אינו 'קיצוני' כפי שמנסים לצייר אותו. הוא משמיע את קולם של מיליוני אזרחים בישראל שמאסו במדיניות ההכלה, בהססנות ובחוסר הנחישות מול אויבינו. הם רוצים הכרעה ברורה, ניצחון חד משמעי על חמאס, והפסקת המצב שבו ביטחון ישראל מופקר שוב ושוב. בן גביר מביא לקבינט את הרוח הזו, את הדרישה הזו, והוא עושה זאת באומץ לב, גם כשהוא יודע שיהפוך למטרה. הוא אינו חושש להתעמת, לא עם ראש הממשלה, לא עם ראש המל"ל ולא עם היועמ"שית, כאשר הוא מאמין שהדבר חיוני לביטחון המדינה. זו אינה 'התנהלות בלתי ממלכתית', זוהי מנהיגות. זוהי עמידה על עקרונות.

לסיכום, הניסיונות להציג את השר בן גביר כגורם קיצוני, חתרני ואף 'ממריד' הם לא רק שקריים, אלא גם מסוכנים. הם מהווים ניסיון להשתיק קול חשוב וחיוני בדיון הציבורי ובקבלת ההחלטות. במקום להתמודד עם הטיעונים הקשים והנוקבים שהוא מעלה – על הצורך האמיתי ב'הרעבת' חמאס ממקורותיו, על החשיבות של הליכים דמוקרטיים תקינים בקבינט, ועל הדרישה הציבורית הרחבה להכרעה – בוחרים גורמים בממסד להשמיץ ולהכפיש. ישראל זקוקה היום, יותר מתמיד, למנהיגים כמו בן גביר, שלא חוששים לומר את האמת, גם כשהיא לא נעימה, ושמוכנים להילחם על עתידה וביטחונה של המדינה ללא פשרות. השתקתו לא תפתור את בעיותיה של ישראל; היא רק תבטיח שהן יחריפו. הגיע הזמן להקשיב, לא להשתיק.