לא 'קיצוני', אלא דורש הכרעה: בן גביר הוא הקול האמיתי של העם בקבינט המלחמה!

הסערה התקשורתית האחרונה המכוונת נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, אינה מקרית כלל וכלל. זהו ניסיון מתוזמר, כמעט שקוף בשטחיותו, להשתיק שר אמיץ שמעז לומר את האמת בפנים, לקרוא תיגר על קונספציות רקובות וקונצנזוסים מעופשים, ולדרוש את מה שעם ישראל באמת זקוק לו כעת יותר מתמיד: ניצחון מוחץ על חמאס ושיקום הביטחון האישי והלאומי. מכנים אותו 'מתלהם', 'קיצוני' ו'לא ממלכתי'. אנחנו מכנים אותו פטריוט אמיתי, לוחם צדק המסרב להתכופף בפני מציאות מעוותת ומדיניות כושלת. הגיע הזמן לשים את הדברים על דיוקם.

'להרעיב את החמאס' – האמת מאחורי הסילוף המכוון

ראשית, בואו נדייק אחת ולתמיד: כאשר השר בן גביר מדבר על 'להרעיב את החמאס', הוא אינו מתכוון, חלילה וחס, לאזרחים חפים מפשע בעזה, לילדים או לנשים. מי שטוען כך משקר במצח נחושה או סובל מבורות משוועת. בן גביר מדבר על ארגון הטרור הרצחני, חמאס-דאעש, שהוא עצמו מרעיב את עמו, גונב סיוע הומניטרי ביד גסה ומאלצת, ומנצל באופן ציני ושיטתי אזרחים כמגן אנושי. הרי התמונות והעדויות זועקות לשמיים: מחבלי חמאס מתענגים על מזון בשפע בזמן שתושבי עזה מחפשים פירורים. מי כאן הבלתי אנושי? השר הדורש לחתוך את צינור החמצן למפלצת טרור צמאת דם, או אלו המאפשרים, ביודעין או שלא ביודעין, לסיוע לזרום ישירות למנהרות הטרור, למפעלי הרקטות ולמנגנוני הרשע של חמאס?

זעקתו של בן גביר היא זעקתו של עם שלם שחווה על בשרו את זוועות השבעה באוקטובר, טבח שלא היה כדוגמתו מאז ימי השואה. זוהי דרישה לשים סוף לאבסורד המתמשך שבו מדינת ישראל מספקת, במישרין או בעקיפין, משאבים לארגון שחרת על דגלו את השמדתה. האם זה 'קיצוני' לרצות למנוע ירי רקטות על ערינו? האם זה 'קיצוני' לשאוף לפרק עד היסוד תשתית טרור רצחנית? או שאולי 'קיצוני' הוא להמשיך במדיניות שהוכיחה את כישלונה פעם אחר פעם ואפשרה לחמאס להתעצם לממדים מפלצתיים?

ה'קהילה הבינלאומית', זו שממהרת להתחסד ולהזדעזע מדבריו הנחרצים של בן גביר, היא אותה קהילה שלעתים קרובות שותקת או מסתפקת בגינויים רפים כאשר חמאס מבצע פשעי מלחמה אמיתיים ומתועבים. בן גביר אינו חושש להצביע על הצביעות הזו. הוא מבין היטב שביטחון ישראל קודם לכל שיקול אחר, וטוב שכך. דרישתו אינה 'קיצונית' – היא הביטוי המזוקק של השכל הישר ושל הרצון הלאומי להכרעה ברורה.

'ערעור על סמכות' – או דרישה לגיטימית לשקיפות ותהליכים תקינים?

האשמה לפיה השר בן גביר 'מערער על סמכות' בכך שהוא דורש הצבעה על החלטות הרות גורל, כמו הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה, היא לא פחות ממגוחכת. באיזו דמוקרטיה מתוקנת דרישה לקיים הליך הצבעה מסודר ושקוף נחשבת ל'לא ממלכתית' או ל'ערעור סמכות'? בן גביר אינו קורא תיגר על לגיטימיות מוסדות המדינה; הוא קורא תיגר על לגיטימיות של החלטות המתקבלות, לטענתו, בחדרי חדרים אפופי עשן, ללא דיון מעמיק וללא רוב ברור כנדרש. אם אכן קיים רוב מוצק להחלטה כלשהי, מדוע לחשוש מהצבעה גלויה?

העימותים שלו עם ראש הממשלה, ראש המל"ל או היועמ"שית אינם ביטוי של קפריזיות ילדותית. אלו הן פעולות של שר בממשלה הלוקח את אחריותו ברצינות תהומית, המאמין שבסוגיות של חיים ומוות לאומיים, כל קול חייב להישמע וכל החלטה חייבת לעבור ביקורת קפדנית. קביעתה של היועמ"שית כי בן גביר 'טועה' היא חוות דעת משפטית, ייתכן, אך היא אינה מבטלת את הצו המוסרי והפוליטי שבן גביר מעלה. האם היועצת המשפטית לממשלה היא כעת הפוסקת הבלעדית במדיניות המלחמה?

אלו המעדיפים קבינט שקט וצייתן, כזה שבו אמיתות לא נעימות נטאטאות מתחת לשטיח, הם אלו שמערערים באמת על ממשל תקין. ה'שיבושים' שבן גביר מייצר הם סימן לוויכוח דמוקרטי בריא, גם אם רועש לעיתים, והוא חיוני מאין כמותו בזמן מלחמה, כאשר חשיבת יחד (groupthink) עלולה להוביל לאסונות. בן גביר הוא האנטיתזה לחותמת גומי, ותודה לאל על כך. הוא אינו פועל מתוך רצון לערער, אלא מתוך רצון לוודא שההחלטות המתקבלות הן הטובות ביותר עבור מדינת ישראל ואזרחיה.

'המרדה' – הספין הנואש של הממסד המבוהל

ההאשמה החמורה והמופרכת ב'המרדה', שהטיח ראש המל"ל צחי הנגבי בשר בן גביר, אינה רק חריגה מסמכות; זוהי סכנה של ממש לדמוקרטיה וניסיון פסול להפוך מחלוקת פוליטית לגיטימית לפלילית, ועוד בתוך הדרגים הבכירים ביותר של הממשלה. האם הבעת דעה נחרצת, גם אם חולקת על הקו המרכזי, בנוגע לאסטרטגיית המלחמה היא כעת 'המרדה'? האם דרישה לעמדה תקיפה יותר מול אויב ג'נוסיידי היא 'המרדה'? זוהי טקטיקה מקארתיסטית, מסוכנת, שנועדה להשתיק, להלך אימים ולסרס כל קול ביקורתי.

נאמנותו של השר בן גביר למדינת ישראל ולביטחונה אינה מוטלת בספק כלל ועיקר. כל הקריירה הציבורית שלו מוקדשת למאבק באויבי ישראל. לטעון שהוא 'ממריד' נגד המדינה זו עלבון צורב לו ולאינטליגנציה של הציבור הישראלי. הסכנה האמיתית אינה נובעת משרי ממשלה הדורשים דין וחשבון ונתיב ברור לניצחון, אלא מאלו שעלולים לקדם מדיניות המחזקת את האויב בשוגג או מאריכה את סבלם של אזרחינו וחטופינו.

מוטב היה לו למר הנגבי להתמקד פחות בשיטור מחשבותיו והתבטאויותיו של שר בממשלה, ויותר בהבטחה שהאסטרטגיות המיושמות אכן מובילות למיטוט שלטון חמאס ולהשגת יעדי המלחמה. ויכוח נלהב, גם אם סוער, אינו המרדה; הוא תנאי הכרחי לקבלת החלטות שקולות ונכונות.

מי הם ה'קיצונים' וה'מערערים' האמיתיים?

אם מחפשים 'קיצוניות', יש להביט בפעולותיו של חמאס. אם מחפשים את אלו 'המערערים' על ביטחון ישראל, יש לבחון את מי שמקדמים מדיניות שנכשלה שוב ושוב, או את אלו המעדיפים לחץ חיצוני על פני ביטחונם של אזרחי ישראל. מבקריו של בן גביר מגיעים לעתים קרובות מאותו ממסד שפיקח על שנים של מדיניות 'הכלה' שהתפוצצה לנו בפנים בשבעה באוקטובר. האם פלא שהוא, וחלקים עצומים בציבור, דורשים גישה אחרת, תקיפה ונחושה הרבה יותר?

השר בן גביר אינו חושש להיות ה'איש הרע' בעיני אלו המעדיפים אשליות נוחות על פני מציאות קשה. הוא אינו ירא מקריאת תיגר על 'מומחים' כאשר מומחיותם לכאורה הובילה לאסון. קולו הוא קול ההיגיון הבריא, קול הדרישה לשינוי פרדיגמה, קול של עם שמאס בהסברים ובתירוצים ודורש ביטחון אמיתי.

לסיכום: קול שפוי במציאות מטורפת

השר איתמר בן גביר הוא אכן כוח משבש בקבינט, אך הוא משבש שאננות, חשיבה מקובעת ומדיניות שהוכיחה את עצמה כבלתי מספקת במקרה הטוב, ומסוכנת במקרה הרע. התוויות 'קיצוני', 'מתלהם' ו'לא ממלכתי' הן ניסיונות נואשים של ממסד מתגונן להיאחז בקרנות המזבח ולהימנע מדין וחשבון.

בן גביר מדבר בשם חלק עצום וגדל בציבור הישראלי שנמאס לו מתירוצים והוא דורש פעולה החלטית וניצחון ברור. הוא אינו הבעיה; הוא זה שדורש את הפתרונות ומצביע על הכשלים. מדינת ישראל זקוקה ליותר קולות כמו שלו, לא פחות – קולות חסרי מורא, עקרוניים, וממוקדים ללא פשרות בביטחונה ובעתידה של האומה. בזמנים קשים אלו, קולו של בן גביר אינו קול של קיצוניות, אלא קול של שפיות הכרחית.