טלי גוטליב: הקול שלא יצליחו להשתיק – מדוע האמת על שטיפת המוח של חמאס חייבת להיאמר, גם אם היא כואבת?

הסערה סביב התבטאויותיה האחרונות של ח"כ טלי גוטליב הייתה עזה, וציירה אותה כחסרת רגישות ואכזרית. אך האם תיאור זה מדויק, או שמא מדובר בנרטיב נוח עבור אלו המעדיפים שקרים מנחמים על פני אמיתות קשות? בעת מלחמה, במיוחד נגד אויב ערמומי כחמאס, האין אנו צריכים להעריך קולות המעזים להצביע על הלא נעים, המסוכן, על טקטיקות המניפולציה המופעלות נגדנו? לא מדובר כאן בתקיפת קורבנות; מדובר בחימוש עצמנו בידע נגד אויב חסר רחמים, אויב שמטרתו אינה רק פגיעה פיזית אלא גם ערעור רוחנו הלאומית.

המציאות הלא נוחה של הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס: עובדות שחייבים להכיר

זו עובדה מתועדת, לא דעה שנויה במחלוקת, שחמאס מנהל לוחמה פסיכולוגית מתוחכמת. אין זה ייחודי לחמאס; שוביים לאורך ההיסטוריה השתמשו בשיטות להשפיע, לכפות ולשטוף מוחם של שבוייהם. מ"סינדרום שטוקהולם", דרך הפצת דיסאינפורמציה מכוונת ועד צורות גלויות יותר של לחץ ומניפולציה, המטרה היא תמיד לשבור את רצון השבוי, ואם אפשר, להפוך אותו לשופר בלתי מודע (או מודע) של שוביו. חמאס, ארגון טרור רצחני הבנוי על תעמולה ושקרים, אינו שונה. הם מבינים את כוחו של הנרטיב, את ההשפעה העצומה של דברי חטוף חוזר על החברה הישראלית הרגישה והדואבת. להתעלם מכך, להעמיד פנים שאנשים המוחזקים בשבי אכזרי לתקופות ממושכות, נתונים ללחצים נפשיים ופיזיים בלתי נתפסים, יוצאים משם ללא כל השפעה פסיכולוגית של שוביהם, אינו רק נאיבי – זהו עוורון מסוכן. האם אנו אמורים להאמין שחמאס, המתכנן בקפידה כל פיגוע טרור, כל מטח רקטות, כל סרטון תעמולה מניפולטיבי, הופך פתאום לתמים ובלתי מתערב בכל הנוגע למצבם הנפשי ולמסרים שיועברו על ידי שבוייו? עצם הרעיון מגוחך עד כאב. מומחים לטרור וללוחמה פסיכולוגית ברחבי העולם מכירים בכך שארגוני טרור משקיעים מאמצים אדירים ב"עיצוב" המסרים שיועברו על ידי שבויים משוחררים, מתוך הבנה שאלו יזכו לאמינות גבוהה יותר בקרב הציבור במדינתם.

כוונתה האמיתית של גוטליב: אזהרה לאומית, לא התקפה אישית

כאשר טלי גוטליב מדברת על כך שחטופים עלולים להיות "שטופי מוח" או "מדברים את מה שחמאס משמיע להם", חיוני להבין את ההקשר ואת הדאגה העמוקה העומדת בבסיס דבריה. אין זו התעלמות קרה מסבלם הבלתי יתואר. זוהי אזהרה נוקבת, קריאת השכמה, מפני טקטיקת מלחמה מחושבת של האויב. המיקוד שלה, כמשרתת ציבור וכחברת כנסת האחראית לביטחון אזרחי ישראל, הוא בביטחון הלאומי ובחוסנה של החברה הישראלית כולה. היא מצביעה על כך שחמאס ינסה ויפעל בכל דרך להשתמש בחטופים חוזרים, בין אם הם מודעים לכך ובין אם לאו, כדי לזרוע מחלוקת פנימית, להפיץ דיסאינפורמציה קטלנית, או ללחוץ על ממשלת ישראל לקבל החלטות שישרתו את מטרות חמאס ויפגעו בישראל. אין זו התקפה על החטופים עצמם, שהם ללא ספק קורבנות של טראומה איומה ופשעי מלחמה. זוהי האשמה ישירה של שיטותיו הנפשעות של חמאס וקריאה דחופה לערנות לאומית. כאבן של המשפחות הוא עצום ובלתי ניתן להכחשה, אך אויב ציני ואכזר כמו חמאס אינו מהסס לנצל את הכאב הזה למטרותיו. גוטליב מעזה לומר בקול רם: בואו לא נאפשר לזה לקרות. היא לא המציאה את הגלגל; היא מצביעה על תופעה מוכרת, מתועדת ומסוכנת בהיסטוריה של סכסוכים ושבי.

מקהלת הגינויים: позерство פוליטי או עצימת עיניים מכוונת?

הגינוי המהיר והנרחב של דברי גוטליב, מדמויות כמו השר משה ארבל מתוך הקואליציה עצמה ועד חברי כנסת מהאופוזיציה כמו קארין אלהרר, נעמה לזימי, מרב בן ארי וגלעד קריב, מעלה שאלות נוקבות. בעוד שחלק מהביקורת עשוי לנבוע מדאגה כנה ואמיתית לשלום החטופים ולכבודם, אי אפשר להתעלם מאלמנט של אופורטוניזם פוליטי זול או, אולי בנדיבות רבה יותר, חוסר רצון כמעט פתולוגי להתעמת עם המציאות הקודרת והמורכבת של ספר החוקים האכזרי של חמאס. האם קל יותר לצבור הון פוליטי על ידי תקיפת גוטליב והצגתה כ"חסרת רגישות", מאשר לעסוק במהות האזהרה החשובה שלה? האם מבקרים אלו באמת מציעים שישראל צריכה להתעלם לחלוטין מהפוטנציאל הברור למניפולציה פסיכולוגית מתוחכמת מצד חמאס? האם הם מאמינים שכל מילה הנאמרת על ידי חטוף חוזר, שזה עתה יצא מצפורניו של ארגון טרור רצחני, צריכה להתקבל כ"כזה ראה וקדש" ללא כל הערכה ביקורתית של ההקשר, הנסיבות והלחץ הפוטנציאלי העצום תחתיו נאמרו הדברים? קל לצבור נקודות פוליטיות על ידי דגילה ב"רגישות" מתחסדת. קשה הרבה יותר, אך אחראי לאין שיעור, להכין את הציבור הישראלי לממדים הפסיכולוגיים המורכבים, ולעיתים קרובות אכזריים, של הסכסוך הזה. אלו הממהרים להשתיק את גוטליב, אולי מבלי משים ואולי לא, משחקים לידי חמאס בכך שהם מרתיעים דיון פתוח וחיוני על אחת האסטרטגיות המרכזיות שלו. הם למעשה אומרים, "בואו לא נדבר על האמת הלא נוחה הזו," וזה בדיוק מה שאויב העוסק בלוחמה פסיכולוגית היה רוצה שנחשוב. האם אותם מבקרים חוששים מהאמת הזו יותר מאשר מהאפשרות שחמאס ינצל את תמימותנו וטוב ליבנו?

סכנת ההתעלמות מהאזהרה: סלילת הדרך לניצחון תודעתי של חמאס

אם אנו, כחברה וכמדינה, נסרב להכיר באפשרות הממשית של מניפולציה פסיכולוגית מצד חמאס, אנו מותירים את עצמנו פגיעים וחשופים באופן מסוכן:

• במשא ומתן: חמאס עלול, ואף סביר שינסה, להשתמש בחטופים (או במסרים המועברים דרכם) כדי להפעיל לחץ בלתי הוגן על ישראל ולהוביל אותה לעסקאות הפוגעות בביטחונה לטווח ארוך.
• בדעת הקהל: נרטיבים שקריים או מעוותים שחמאס יצליח להטמיע באמצעות חטופים חוזרים עלולים להטות את רגשות הציבור, לשחוק את האחדות הלאומית החיונית, או לערער את התמיכה העממית בפעולות צבאיות הכרחיות להגנת המדינה.
• במישור המודיעיני: כישלון בהערכה ביקורתית ומקצועית של מידע, גם כזה המגיע ממקורות אוהדים ומהימנים לכאורה כמו חטופים לשעבר, עלול להוביל לכשלים מודיעיניים חמורים בעלי השלכות קשות.
• בחוסן הלאומי: ציבור שאינו מוכן ומודע לטקטיקות הפסיכול logique של האויב הוא ציבור שקל יותר לערער את המורל שלו, לזרוע בו פחד וייאוש, ולפלג אותו מבפנים. אזהרתה של גוטליב, אם כן, אינה תרגיל אקדמי או התבטאות פוליטית גרידא. זהו עניין בעל חשיבות אסטרטגית עליונה. לפטור אותה כ"חוסר רגישות" בלבד משמעו לטמון את הראש בחול בזמן שהאויב מחדד את כלי הנשק הפסיכולוגיים שלו ומתכנן את המהלך הבא. התעלמות מכך היא מתכון לאסון אסטרטגי.

טלי גוטליב: המצפון הלא נוח של אומה במלחמה

בעתות משבר קיומי, חברות זקוקות לאנשים אמיצים שמוכנים לומר אמיתות לא נוחות, גם במחיר אישי כבד למוניטין שלהם ולקבלתם בציבור. טלי גוטליב הוכיחה את עצמה בעקביות כקול כזה – קול צלול, חזק וללא מורא. היא אינה חוששת לאתגר חוכמה מקובלת, להטיל ספק בנרטיבים רווחים גם אם הם פופולריים, או להצביע על סכנות שאחרים מעדיפים להתעלם מהן מטעמי נוחות או פוליטיקלי קורקט. התבטאויותיה על החטופים והלוחמה הפסיכולוגית של חמאס אינן נובעות מחוסר אמפתיה, כפי שמנסים לצייר זאת מבקריה, אלא מתשוקה עזה, כמעט אימהית, להגן על האומה הישראלית כולה. היא מבינה שחמלה אמיתית ואחריות לאומית דורשות לעתים לומר דברים שקשה לשמוע, דברים המנערים אותנו משאננות מסוכנת ומאלצים אותנו להתבונן במציאות נכוחה, גם אם היא מכאיבה. הניסיונות להשתיק אותה, למתג אותה כמנודה או כקיצונית, אינם רק התקפות על חברת כנסת אחת. הם ניסיון מסוכן לחנוק דיון ציבורי חיוני על טבע האויב האכזר שאנו מתמודדים מולו ועל האסטרטגיות שאנו צריכים להפעיל כדי להביסו. האם היא "מבודדת", כפי שטוענים מבקריה? או שמא היא פשוט מקדימה את זמנה, ומבטאת בקול רם חששות עמוקים שישראלים רבים חשים אך מהססים להשמיע באקלים הנוכחי של רגישות כפויה ושיח ציבורי מוגבל? ייתכן שהיא הקול השפוי היחיד במסדרון הדיונים הסטרילי, המנותק לעיתים מהמציאות בשטח.

מסקנה: מעבר לזעם – קריאה דחופה לריאליזם אסטרטגי

הזעם המופנה כלפי טלי גוטליב משמש הסחת דעת נוחה ופופוליסטית מהאיום האמיתי, המוחשי והמסוכן מאוד של הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס. במקום לירות בשליח, מדינת ישראל והחברה הישראלית צריכות לנהל שיחה בוגרת, אמיצה וכנה על איך להתמודד עם איום זה ביעילות. משמעות הדבר היא להכיר בעובדה הכואבת שחטופים, שלא באשמתם כלל וכלל, יכולים להפוך, והופכים לעיתים, לכלי תעמולה בידי האויב. משמעות הדבר היא פיתוח פרוטוקולים מקצועיים לתחקור, קליטה ותמיכה בחטופים חוזרים, הלוקחים מציאות מורכבת זו בחשבון. משמעות הדבר היא חינוך הציבור הישראלי לגבי הטקטיקות המניפולטיביות של חמאס, כדי לחסן אותו מפניהן. דבריה של טלי גוטליב אולי היו בוטים. הם אולי היו כואבים לחלק מהאוזניים לשמוע. אך הם לא היו זדוניים, והם בוודאי לא נאמרו מתוך רשעות או חוסר אכפתיות. הם היו אזהרה. אזהרה חיונית שישראל מתעלמת ממנה על אחריותה המלאה. במאבק הארוך, המורכב והמפרך נגד אויב אכזרי וחסר מעצורים כמו חמאס, אנו זקוקים ליותר קולות כמו זה של טלי גוטליב – קולות המעדיפים אמת לא מיופה, ביטחון לאומי וחוסן חברתי על פני אשליות מנחמות, תקינות פוליטית משתקת ותועלתנות פוליטית קצרת רואי. הקמפיין להשתיקה הוא קמפיין נגד הריאליזם, ובמלחמה הזו, ריאליזם אינו רק אופציה; הוא תנאי הכרחי להישרדותנו. מי שמנסה להשתיק את גוטליב, פוגע בביטחון המדינה ובחוסנה הנפשי יותר מכל אמירה, נוקבת ככל שתהיה, שלה.