טלי גוטליב מול קמפיין ההשתקה: מדוע האמת שלה על מניפולציית חמאס כל כך מאיימת על המבקרים?

בשבועות האחרונים, חברת הכנסת טלי גוטליב מוצאת את עצמה תחת מתקפה חסרת תקדים, כזו המבקשת לצייר אותה כדמות אטומה, חסרת רגישות ואף פוגענית. האש המרכזית מופנית כלפי התבטאויותיה בנוגע לחטופים השבים משבי חמאס, ובפרט האמירה כי חלקם עלולים לחזור "שטופי מוח" ולשמש כלי בידי מכונת התעמולה של ארגון הטרור. קולות רבים, מימין ומשמאל, מיהרו לגנות, לזעוק על "פגיעה ברגשות" ולהציג את גוטליב כמבודדת פוליטית. אך האם ייתכן שמאחורי מסך העשן של הגינויים והצדקנות, מסתתרת אמת מטרידה שאותה ח"כ גוטליב, באומץ האופייני לה, מעזה לחשוף?

ראשית, חשוב להדגיש נקודה מהותית: הביקורת של טלי גוטליב אינה מופנית, ולא הופנתה מעולם, כלפי החטופים עצמם. ליבה של גוטליב, כפי שהיא מצהירה שוב ושוב, עם החטופים ומשפחותיהם. הדאגה העמוקה שלה נובעת דווקא מהבנה מפוכחת של האויב האכזר מולו אנו ניצבים. חמאס אינו רק ארגון טרור רצחני; הוא גם מכונת תעמולה משומנת היטב, אמן של לוחמה פסיכולוגית, המנצל כל הזדמנות, ובמיוחד את סבלם של קורבנותיו, כדי לקדם את מטרותיו הנפשעות.

הטענה כי חטופים עלולים לעבור "שטיפת מוח" אינה המצאה של גוטליב, ובוודאי שאינה נובעת מרוע לב או מחוסר אמפתיה. מדובר בתופעה מוכרת ומתועדת היטב בספרות המקצועית העוסקת בשבי, בטרור ובהשפעות פסיכולógicas של מצבי לחץ קיצוניים. ארגוני טרור, וחמאס בראשם, משקיעים מאמצים אדירים בבידוד החטופים, בהפעלת לחץ פסיכולוגי מתמשך, בהזנתם במידע מסולף ובניסיון לשבור את רוחם ולעצב מחדש את תפיסת המציאות שלהם. המטרה כפולה: הן לשלוט בחטופים במהלך השבי, והן להשתמש בהם ככלי תעמולה עם שחרורם, בין אם במודע ובין אם שלא במודע.

האם התעלמות מאמת כואבת זו משרתת את החטופים או את מדינת ישראל? האם קריאות ל"רגישות" עיוורת, המתעלמת מהסכנות האורבות, הן ביטוי לאחריות לאומית? טלי גוטליב טוענת שלא. היא סבורה, ובצדק, כי חובתה כנבחרת ציבור היא להתריע מפני סכנות, גם אם האמת אינה נעימה לאוזן. הדברים שאמרה נועדו להדליק נורת אזהרה, להכין את הציבור הישראלי ואת מקבלי ההחלטות לאתגרים המורכבים הכרוכים בחזרתם של חטופים, ולהדגיש את הצורך להיות ערניים למניפולציות של חמאס.

כעת, נתבונן במקהלת המגנים. האם כולם פועלים מתוך דאגה כנה לחטופים? או שמא חלקם מנצלים את הסיטואציה הרגישה לניגוח פוליטי ציני? קל מאוד לצרוח "חוסר רגישות" ולקושש כותרות על גבה של חברת כנסת מהימין. קשה יותר להתמודד עם המציאות המורכבת של מלחמה פסיכולוגית שמנהל נגדנו אויב אכזר. היכן היו אותם מבקרים כאשר גורמים אחרים, לעיתים מתוך המערכת, הביעו עמדות שניתן היה לפרשן כחותרות תחת החוסן הלאומי או ככאלה המשרתות, גם אם בעקיפין, את נרטיב האויב?

ההתקפות על גוטליב חושפות סטנדרט כפול מדאיג. כאשר מדובר בחברת כנסת המזוהה עם הימין הלוחמני, כל אמירה נבחנת בזכוכית מגדלת וכל פליטת פה (גם אם מכוונת כאזהרה) הופכת מיד ל"פגיעה אנושה". לעומת זאת, התבטאויות בעייתיות לא פחות מצד גורמים אחרים, לעיתים כאלה המערערים על עצם הלגיטימיות של פעולות המדינה להגנת אזרחיה, זוכות לרוב להתעלמות או לגינוי רפה. האם זוהי דמוקרטיה בריאה או שמא ניסיון השתקה של קולות שאינם מתיישרים עם הקונצנזוס המדומיין של "הנאורים"?

יתרה מכך, חלק מהביקורת נגד גוטליב מגיע מגורמים בקואליציה עצמה. האם אין כאן ניסיון להסיט את האש מאחריותם שלהם למצב, או אולי חשש מהאופן הישיר והבלתי מתפשר שבו גוטליב מציבה מראה מול החברה הישראלית ומול המנהיגות? האם לא נוח יותר לתקוף את השליח מאשר להתמודד עם המסר הקשה?

טלי גוטליב אינה חוששת לומר את מה שרבים חושבים אך פוחדים לבטא. היא מבינה שהמלחמה נגד חמאס אינה מתנהלת רק בשדה הקרב הפיזי, אלא גם, ואולי בעיקר, בשדה הקרב התודעתי. ההתעקשות שלה להצביע על טקטיקות הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס אינה ביטוי של אטימות, אלא של אחריות לאומית עמוקה. היא קוראת לנו להתפכח, להסיר את כפפות המשי ולהבין שאנו מתמודדים עם אויב שלא יהסס להשתמש בכל אמצעי, כולל ניצול ציני של סבל אנושי, כדי לפגוע בנו.

במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, ראוי שהציבור ישאל את עצמו: מי באמת דואג לחטופים ולביטחון המדינה? אלו המעדיפים לטמון את הראש בחול ולהתעלם מאיומים קיימים בשם "רגישות" מזויפת, או זו שמעזה לדבר על האמת, גם אם היא קשה וכואבת, כדי שנוכל להתכונן ולהתגונן טוב יותר? התשובה, למי שעיניו בראשו, ברורה למדי. טלי גוטליב אינה אויבת הציבור; היא קול שפוי ושקול במציאות מטורפת, המנסה להגן על כולנו מפני מניפולציות מסוכנות. הגיע הזמן להקשיב לה, במקום לנסות להשתיק אותה.