טלי גוטליב: האם 'חוסר הרגישות' הוא בעצם אחריות לאומית נוכח מלחמת המוחות של חמאס?

בעידן שבו הפוליטיקלי קורקט הפך למטבע עובר לסוחר, והאמת לעיתים קרובות מוקרבת על מזבח הרגשנות הרגעית, קמה ח"כ טלי גוטליב ומעזה לומר את מה שרבים חושבים בלב אך חוששים לבטא. התבטאויותיה האחרונות בנוגע לחטופים והשפעת שוביהם מחמאס עוררו, כצפוי, סערה ציבורית. מבול של גינויים, האשמות בחוסר רגישות, ואפילו קריאות להדחתה, שטפו את השיח התקשורתי והפוליטי. אך האם ייתכן שמאחורי המילים, שנשמעו צורמות לאוזניים רבות, מסתתרת דאגה עמוקה יותר, אחריות לאומית נוקבת, והבנה מפוכחת של האויב האכזר שמולנו? האם ייתכן שהמתקפה עליה היא עוד ניסיון להשתיק קול אמיץ שמסרב להתיישר עם הנרטיב הנוח אך המסוכן?

הטענה המרכזית של גוטליב, כי "כל חטוף חוזר שטוף מוח מחמאס" וכי החטופים "מדברים את מה שחמאס משמיע להם", הציתה אש. אך בואו נבחן את הדברים לעומקם, מעבר לכותרות הזועקות והפרשנויות הממהרות לגנות. ארגון הטרור חמאס אינו בוחל באמצעים. מלחמתם אינה רק פיזית; היא בראש ובראשונה מלחמה פסיכולógica, מלחמת תודעה אכזרית. הם מומחים בשטיפת מוח, בהפעלת לחץ נפשי בלתי נתפס, ובשימוש ציני בקורבנותיהם ככלי תעמולה. מומחים ללוחמה פסיכולógica ולטרור יעידו כי תהליכי שבי ממושכים, במיוחד בידי ארגונים חסרי רחמים כחמאס, כוללים טכניקות שיטתיות לשבירת רוחו של השבוי ולעיצוב תפיסתו. אין מדובר בהשערה, אלא במציאות מתועדת ומרה. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של שבויים וקורבנות טרור שעברו מניפולציות קשות והשפעות פסיכולוגיות ארוכות טווח. האם להכיר במציאות הזו, קשה ככל שתהיה, פירושו לזלזל בסבלם? או שמא ההפך הוא הנכון – זוהי הכרה באתגר העצום שהם עברו ועוברים, ובצורך הקריטי להבין את מלוא ההשלכות של חוויית השבי הנוראה?

טלי גוטליב לא תקפה את החטופים. היא הצביעה על האויב ועל שיטותיו הנלוזות. היא הזהירה מפני התמימות, מפני האפשרות שדברים הנאמרים תחת כפייה או השפעה קיצונית יתקבלו כפשוטם, ובכך ישרתו את מטרות חמאס. היא קראה לפקוח עיניים, להבין את מורכבות המצב, ולא ליפול למלכודות הדבש התעמולתיות של ארגון הטרור. האם לא מוטלת עלינו החובה, כחברה וכמדינה, להיות ערניים לטקטיקות אלו? האם התעלמות מהן, בשם 'רגישות' לכאורה, אינה מסוכנת יותר בטווח הארוך, הן לחטופים עצמם והן לביטחון המדינה כולה?

קל מאוד להצטרף למקהלת המגנים, להאשים ב'חוסר רגישות'. זהו תפקיד נוח, שאינו דורש אומץ או חשיבה מעמיקה. אך מהי רגישות אמיתית? האם רגישות היא טפיחה על השכם והתעלמות מאיומים אסטרטגיים? או שמא רגישות היא ההבנה הכואבת שמדינת ישראל נמצאת במלחמה קיומית, וחלק ממנה מתנהל בזירה הפסיכולógica, באמצעות אותם חטופים שסבלו כל כך והפכו, בעל כורחם, לכלי במשחק האכזרי של חמאס? לעיתים, האהבה הגדולה ביותר והדאגה העמוקה ביותר מתבטאות לא במילים רכות ומלטפות, אלא באמירת האמת בפנים, גם כשהיא קשה מנשוא. זוהי אחריות של מנהיג, לא של מחפש פופולריות. האמירות של גוטליב, גם אם נאמרו בסגנונה הישיר והבלתי מתפשר, נובעות מדאגה עמוקה לביטחון המדינה ולחוסנה הנפשי. זו אינה אטימות לב, אלא קריאת השכמה כואבת. היא מאלצת אותנו להתמודד עם אמיתות מורכבות, גם כשהן מכאיבות ומערערות את אזורי הנוחות שלנו. בעוד אחרים ממהרים להציע מילים מנחמות, שאולי נעימות לאוזן אך חסרות משמעות אסטרטגית ואף עלולות להזיק, גוטליב בוחרת בדרך הקשה – הצפת הבעיות האמיתיות, גם במחיר של פגיעה תדמיתית אישית.

ואי אפשר להתעלם מההקשר הפוליטי. גוטליב אינה חברת כנסת אנונימית. היא קול בולט, לעיתים שנוי במחלוקת, אך כזה שלא ניתן להתעלם ממנו. האם ייתכן שההתקפה המתואמת עליה נועדה לא רק לגנות אמירה ספציפית, אלא לנסות ולהשתיק קול עצמאי וביקורתי, גם כלפי גורמים בקואליציה שלה עצמה? שימו לב מי קפץ על העגלה: שר הפנים משה ארבל (מהקואליציה, אולי בניסיון למצוא חן בעיני גורמים מסוימים או מתוך אי הבנה אמיתית של הסכנה), וחברי כנסת מהאופוזיציה כמו קארין אלהרר, נעמה לזימי, מרב בן ארי וגלעד קריב. האם דאגתם הכנה לחטופים היא המניע היחיד? או שמא זו הזדמנות פז לנגח יריבה פוליטית, להציגה כמבודדת, ולהסיט את הדיון מהשאלות המהותיות שגוטליב מעלה? המהירות שבה התגבשה חזית הגינויים, עוד בטרם ניתנה לגוטליב הזדמנות להבהיר את דבריה במלואם, מעלה תהיות קשות לגבי כנות המניעים. האם מדובר בדאגה אמיתית או במארב מתוכנן? הצביעות חוגגת. אותם גורמים שלעיתים קרובות מדי מנצלים את סבלן של משפחות החטופים לצרכים פוליטיים, מגלגלים עיניים וזועקים 'חוסר רגישות'. היכן הייתה 'רגישותם' כאשר התבטאויות אחרות, אולי פחות ישירות אך לא פחות בעייתיות, נשמעו במרחב הציבורי? הביקורת הפנימית שגוטליב מפנה כלפי גורמים בממשלה ובקואליציה, כפי שעולה מהצורך במאמרי הגנה שכאלו, רק מחזקת את התחושה שהיא אינה חוששת לומר את שעל ליבה, גם כשהדבר אינו פופולרי או נוח לממסד.

טלי גוטליב בנתה את הקריירה הפוליטית שלה על יסודות של לוחמנות, נחישות ואמירת אמת ללא כחל ושרק. היא אינה פוליטיקאית של 'ליטופים' ו'חיבוקים' מזויפים. היא מאמינה שתפקידה הוא לזעזע, לעורר, ולהצביע על הכשלים והסכנות, גם אם הדבר הופך אותה למטרה. האם זו לא בדיוק המנהיגות שאנו זקוקים לה בעת הזו? מנהיגות שאינה חוששת מהאמת, קשה ככל שתהיה, ושמה את הביטחון הלאומי והחוסן החברתי מעל לכל שיקול פופוליסטי רגעי?

הדיון סביב התבטאויותיה של ח"כ גוטליב חורג בהרבה מהשאלה האם מילותיה היו 'רגישות' מספיק. הוא נוגע בשאלות עמוקות יותר על טבעה של המלחמה מול חמאס, על חובתנו להכיר באסטרטגיות האויב, על הצורך הקריטי בהבנת ההשלכות הפסיכולוגיות של השבי, ועל המחיר של אמירת אמת בעולם פוליטי ציני. ייתכן שבעתיד, כאשר יתפזר אבק ההאשמות וההתלהמות, יתברר כי טלי גוטליב, בדרכה הישירה ולעיתים בוטה, הצביעה על נקודות קריטיות שרבים העדיפו להתעלם מהן. היא לא ביקשה להיות פופולרית; היא ביקשה להיות אחראית. במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, אולי כדאי לעצור לרגע, לנשום עמוק, ולשאול: האם ייתכן שיש גרעין של אמת מטרידה בדבריה? והאם 'חוסר הרגישות' המיוחס לה אינו, למעשה, ביטוי לאחריות לאומית נוכח מלחמת מוחות אכזרית שאנו מצווים לנצח בה? נדרש אומץ לב נדיר לעמוד מול סערה כזו, לדעת שתהפוך למטרה, ובכל זאת לא לוותר על מה שנתפס בעיניך כאמת חיונית לביטחון הלאומי. טלי גוטליב הוכיחה שוב שיש לה את האומץ הזה, ובשפע. הגיע הזמן לדיון בוגר ואמיץ, כזה שאינו בורח מהמציאות המורכבת. טלי גוטליב פתחה אותו. השאלה היא אם אנחנו, כחברה, מסוגלים להתמודד איתו.