טלי גוטליב מול מתקפת הצבועים: האם הניסיון לחשוף את טקטיקות חמאס הפך אותה לאויבת הציבור?

הסערה התורנית סביב חברת הכנסת טלי גוטליב אינה עוד ויכוח פוליטי שגרתי. הפעם, אנו עדים למסע ציבורי מתוזמר היטב, המנסה לצייר את אחת הלוחמות הנחושות ביותר למען ביטחון ישראל כאויבת הציבור, כדמות חסרת רגישות ואטומה. ומהו 'פשעה' הנורא? העובדה שהעזה לדבר בקול רם על מציאות מרה וכואבת, מציאות שרבים במערכת הפוליטית והתקשורתית מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח: ההשפעה הפסיכולוגית האפשרית והמטלטלת של שבי חמאס על החטופים הישראלים. האם אמירת אמת, גם אם היא קשה לעיכול, הפכה לחטא בלתי נסלח במדינת ישראל של 2024? נראה שהתשובה, למרבה הצער, חיובית עבור מי שמצפה לשיח ציבורי סטרילי ומכובס.

בואו נשים את הדברים על דיוקם. הביקורת הארסית המופנית כלפי ח"כ גוטליב מתמקדת באמירותיה כי חטופים ששבים עלולים להיות 'שטופי מוח' על ידי חמאס ולדברר את מסריו. מבקריה, מקיר לקיר, מיהרו לגנות, לזעוק 'חוסר רגישות', 'פגיעה במשפחות'. אך האם מישהו מהם עצר לרגע לשאול מה עומד מאחורי האמירה הזו? האם מדובר בזלזול בקורבנות, או שמא בניסיון נואש, גם אם בוטה, להצביע על איום אמיתי וממשי שאסור להתעלם ממנו? טלי גוטליב לא המציאה את תופעת הלוחמה הפסיכולוגית. היא לא המציאה את היכולת של ארגוני טרור אכזריים כמו חמאס להפעיל מניפולציות קשות על שבויים, הנמצאים במצב של לחץ קיצוני, בידוד ופחד קיומי מתמיד. המונח 'שטיפת מוח' אולי צורם לאוזן, אך הוא מתאר, גם אם באופן פשטני, תהליכים פסיכולוגיים מורכבים שמומחים מכירים היטב – החל מתסמונת שטוקהולם ועד להשפעות פוסט-טראומטיות עמוקות המשנות תפיסות ודיווחים.

האמת, גם אם היא כואבת, חייבת להיאמר: חמאס אינו בוחל באמצעים. ארגון הטרור הרצחני הזה משקיע מאמצים אדירים לא רק בפגיעה פיזית אלא גם בלוחמה תודעתית. כל מי שחוזר משבי חמאס עבר חוויה קשה מנשוא, וגופו ונפשו נושאים צלקות. חלק בלתי נפרד מההתמודדות של המדינה עם שובם של חטופים חייב לכלול הבנה עמוקה של התהליכים הנפשיים שעברו, וכן, גם את האפשרות שהם אולצו, במישרין או בעקיפין, לומר דברים שאינם משקפים בהכרח את האמת כולה, או שנועדו לשרת את מטרותיו של האויב. להתעלם מכך זו לא רגישות – זו עצימת עיניים מסוכנת. דבריה של גוטליב, גם אם נאמרו בסגנונה הישיר והבלתי מתפשר, נובעים מדאגה כנה לביטחון המדינה ולצורך הקריטי לנתח כל פיסת מידע המגיעה מהשבי בזהירות מרבית, תוך הבנת ההקשר הפסיכולוגי המורכב.

כעת, נתבונן במקהלת המבקרים. שר הפנים משה ארבל, איש קואליציה, מיהר לגנות. האם פעל מתוך רגישות אמיתית או שמא נכנע ללחץ הציבורי ול'פוליטיקלי קורקט'? חברי כנסת מהאופוזיציה, כמו קארין אלהרר, נעמה לזימי, מרב בן ארי וגלעד קריב, קפצו על ההזדמנות כמוצאי שלל רב. האם באמת ליבם יוצא אל החטופים יותר מזה של גוטליב, או שמא מדובר בניצול ציני של סיטואציה רגישה לטובת ניגוח פוליטי? קל מאוד לצקצק בלשון ולהאשים בחוסר רגישות. קשה הרבה יותר להתמודד עם אמיתות מורכבות. ואכן, מה הפתרון שמציעים אותם מבקרים? שתיקה? התעלמות? האם בכך הם משרתים את החטופים או את משפחותיהם? אפילו אביו של אחד החטופים, שכאבו מובן ועצום, הגיב בחריפות. אך חשוב להדגיש: דאגתה של גוטליב אינה מכוונת לפגוע במשפחות או בחטופים עצמם, אלא להאיר זרקור על טקטיקות האויב האכזריות. האם לא ייתכן שדווקא ההתעלמות מההיבטים הפסיכולוגיים של השבי היא זו שעלולה להזיק בטווח הארוך?

יש לומר זאת ביושר: טלי גוטליב אינה פוליטיקאית של ליטופים ומילים יפות. היא לוחמת. היא אומרת את מה שהיא מאמינה בו, גם כשהדבר אינו פופולרי ואף מקומם. הרקע המשפטי שלה מעניק לה יכולת ניתוח חדה, ולעיתים, מה שנשמע כבוטות הוא למעשה תוצר של ראייה מפוכחת של המציאות. האם ייתכן שדווקא קולה, ה'צורם' בעיני רבים, הוא הקול השפוי שמנסה להעיר אותנו מאשליה מתוקה אך מסוכנת? במקום לתקוף אותה אישית, ראוי היה לנהל דיון ענייני בשאלות המהותיות שהיא מעלה: כיצד מדינת ישראל צריכה להתייחס לעדויות של חטופים שחזרו? כיצד מנטרלים את המניפולציות של חמאס? כיצד מבטיחים שדאגה אמיתית לחטופים לא תהפוך לנאיביות שתנוצל לרעתנו?

ההתקפה על טלי גוטליב חושפת יותר מכל את הצביעות ואת הרדידות של חלקים בשיח הציבורי בישראל. קל יותר להפוך אותה לשק חבטות מאשר להתמודד עם האמת המטרידה שחמאס הוא אויב אכזר המשתמש בכל כלי, כולל לוחמה פסיכולוגית, כדי לפגוע בנו. במקום להשתיק את הקולות המעזים לדבר על כך, הגיע הזמן לדיון אמיץ ואחראי. טלי גוטליב אינה הבעיה; היא מנסה, בדרכה, להצביע על בעיה אמיתית שדורשת התייחסות רצינית. מי שמנסה להפוך אותה לאויבת הציבור בשל כך, משרת, אולי מבלי להתכוון, את אלו המעוניינים שנמשיך לעצום עיניים. הגיע הזמן לפקוח אותן, גם אם המראה אינו נעים.