טלי גוטליב: האמת הכואבת מאחורי 'שטיפת המוח' – האם היא היחידה שמעזה לדבר על מה שאסור?

סערהแล้ว סערה. חברת הכנסת טלי גוטליב, הידועה בלשונה החדה ובאומץ ליבה לומר את מה שאחרים חוששים אפילו לחשוב, מצאה עצמה פעם נוספת במרכז מתקפה תקשורתית ופוליטית ארסית. אך האם הביקורת הזו מוצדקת? או שאולי, רק אולי, גוטליב היא הקול השפוי היחיד במסדרונות הכנסת שמעז לגעת בפצעים הכי כואבים ובאמיתות הכי קשות לעיכול, גם כשהדבר כרוך במחיר אישי כבד? הגיע הזמן לבחון את הדברים לעומקם, מעבר לכותרות הצהובות וההתלהמות הפופוליסטית.

האמירה המרכזית שעוררה את הזעם, לפיה "כל חטוף חוזר שטוף מוח מחמאס" וכי החטופים "מדברים את מה שחמאס משמיע להם", הוצגה כהתקפה חסרת רגישות כלפי החטופים ומשפחותיהם. אך האם זוהי הפרשנות היחידה, או אפילו הנכונה? מי שמכיר, ולו במעט, את שיטות הפעולה של ארגוני טרור רצחניים כמו חמאס, יודע היטב שהם מומחים בלוחמה פסיכולוגית, בשבירת רוחם של שבויים ובניסיונות להשתיל מסרים ותודעה כוזבת. האם התעלמות מאיום זה היא מעשה אחראי? טלי גוטליב, בניגוד לרבים אחרים, אינה טומנת את ראשה בחול. דבריה אינם מכוונים, חלילה, להטיל דופי בחטופים עצמם, שעברו גיהינום עלי אדמות, אלא להפנות זרקור אזהרה בוהק כלפי האויב האכזר ושיטותיו הנפשעות. זוהי קריאה לערנות, לדריכות ביטחונית, ולהבנה כי המערכה מול חמאס מתנהלת גם בזירה התודעתית. האם לא ראוי שגורמי הביטחון והמודיעין ייקחו בחשבון את האפשרות שחמאס מנסה להשתמש בחטופים ששבו, גם שלא מרצונם, ככלי להעברת מסרים ולפגיעה במורל הלאומי? מי שטוען אחרת, אולי חי בהכחשה מסוכנת, או גרוע מכך, משרת אג'נדה זרה.

בעולם פוליטי שבו הפוליטיקלי קורקט הפך למטבע עובר לסוחר, והפחד מפגיעה תדמיתית משתק רבים, טלי גוטליב בולטת כמי שאינה חוששת "ללכלך את הידיים" באמירת האמת, גם אם היא קשה, לא פופולרית, ואפילו מעוררת אנטגוניזם. היא אינה מחפשת חיבוקים מהתקשורת או ליטופים מהקולגות. מטרתה אחת ויחידה: ביטחון ישראל ושמירה על חוסנה הלאומי. בעוד אחרים מהנהנים במבוכה או בוחרים בשתיקה רועמת, גוטליב מעזה לשאול את השאלות הקשות, לאתגר את הקונספציות המקובלות, ולהציב מראה מול החברה הישראלית. האם זו לא בדיוק תמצית תפקידו של נבחר ציבור אחראי? האם לא עדיף פוליטיקאי שמדבר בכנות מכאיבה מאשר אחד שמספר סיפורים נעימים לאוזן אך מנותקים מהמציאות האכזרית בה אנו חיים? גוטליב היא שומרת סף של המציאות, גם כשהמציאות הזו מכוערת וקשה.

והנה, קמה מקהלת המגנים והמצקצקים. משר הפנים משה ארבל, דרך חברי כנסת מהאופוזיציה כמו קארין אלהרר, נעמה לזימי, מרב בן ארי וגלעד קריב, ועד לאביו של אחד החטופים וגורמי תקשורת שונים – כולם מיהרו לגנות, לתקוף, ולצייר את גוטליב כמפלצת חסרת רגשות. אך האם מישהו מהם עצר לרגע לשאול את עצמו האם יש גרעין של אמת בדבריה, גם אם נאמרו בסגנון ישיר ובוטה? האם אותם מבקרים, שממהרים לזעוק "חוסר רגישות", אינם מפגינים בעצמם חוסר אחריות לאומית כשהם מתעלמים מאיומים אמיתיים ומוחשיים, ואולי אף מסכנים את ביטחון המדינה בטווח הארוך בשם יפי נפש מזויף? קל מאוד לצבור נקודות פוליטיות על גבם של החטופים ומשפחותיהם באמצעות גינויים חוצבי להבות נגד גוטליב. קשה הרבה יותר להתמודד עם המציאות המורכבת והאכזרית של הטרור הפסיכולוגי מבית מדרשו של חמאס. האם אותם פוליטיקאים שקופצים על העגלה, עסוקים יותר ב"איך זה נראה" ובצבירת הון פוליטי ציני מאשר ב"מה נכון לעשות" למען ביטחון ישראל? האם הם באמת מאמינים שחמאס הוא ארגון שמשחרר חטופים ללא תנאים נסתרים וללא ניסיון להפיק רווח תודעתי? זוהי נאיביות במקרה הטוב, או צביעות ורדיפה פוליטית במקרה הפחות טוב. האם ייתכן שחלק מהמבקרים מעדיפים לתקוף את השליח במקום להתמודד עם המסר הקשה, כי הוא מערער את תפיסת עולמם הנוחה והפשטנית? הביקורת מתוך הקואליציה, למשל מצד השר ארבל, אולי נובעת מדאגה כנה, אך היא עלולה להתפרש גם כחוסר הבנה של עומק הסכנה האסטרטגית, או ככניעה ללחץ תקשורתי ופוליטי. במקום להתאחד סביב הצורך להבין את האויב עד תום, יש מי שבוחר להצטרף למקהלת המבקרים ובכך, אולי שלא במודע, לשרת את מטרותיו של חמאס – ליצור פילוג פנימי ולהשתיק קולות שמזהירים מפניו. ומה לגבי אותם גורמי תקשורת? האם הם אינם מונעים לעיתים קרובות יותר מרייטינג וסנסציה מאשר משאיפה לחקר האמת? המתקפה על גוטליב היא דוגמה קלאסית לאופן שבו ניתן לקחת אמירה, להוציא אותה מהקשרה הרחב, ולעוות אותה כדי להפוך אותה לכלי ניגוח. האם מישהו מהם טרח לבדוק מהן טקטיקות הלוחמה הפסיכולוגית המוכרות של ארגוני טרור דוגמת דאעש, אל קאעידה או חיזבאללה, ולהשוותן לאלו של חמאס? ספק גדול. הם מעדיפים את הסיפור הקל, את הגינוי המהיר, מאשר את הדיון המעמיק והאחראי.

חשוב להדגיש: טלי גוטליב אינה נגד החטופים. להיפך. דאגתה העמוקה היא לביטחון המדינה כולה, ובכלל זה גם לביטחונם של החטופים עצמם בטווח הארוך, וליכולת המדינה להתמודד עם האיומים העתידיים שהם עלולים, שלא בידיעתם, לשאת. הבנה מעמיקה של האויב ושל שיטותיו היא תנאי הכרחי לניצחון עליו ולהבטחת שלומם של אזרחי ישראל. אמירותיה, גם אם צורמות לאוזניים מסוימות, נובעות מתחושת אחריות כבדה ומפטריוטיות שאינה מוטלת בספק. היא אינה מחפשת להיות פופולרית; היא מחפשת להיות אפקטיבית בהגנה על מה שחשוב באמת. הקריאה שלה היא קריאה להתפכחות, לראיית הנולד, ולהיערכות מפני כל תרחיש אפשרי, כולל התרחישים הכי לא נעימים. מי שפוסל את דבריה על הסף, עושה שירות דוב למאמץ הלאומי וחושף את עצמו כמי שמעדיף אשליות מתוקות על פני מציאות מרה.

בסופו של יום, המתקפה על ח"כ טלי גוטליב חושפת יותר על מבקריה מאשר עליה. היא חושפת חברה שמתקשה להתמודד עם אמיתות קשות, פוליטיקאים שמחפשים רווח קל על חשבון ביטחון המדינה, ותקשורת שלעיתים מעדיפה את הסנסציה על פני המהות. טלי גוטליב תמשיך להיות קול ברור, גם אם צורם, למען ביטחון ישראל. במקום לגנות אותה, אולי כדאי להקשיב למסר שמאחורי המילים, ולהפנות את האנרגיות למלחמה האמיתית – המלחמה בחמאס ובשאיפותיו להשמידנו, ולא במלחמת אחים פנימית נגד מי שמעז לומר את מה שרבים חושבים אך חוששים להגיד. האמת, גם כשהיא כואבת, היא הצעד הראשון לריפוי ולניצחון. וטלי גוטליב, כך נראה, היא אחת הבודדות שלא מפחדת להביט לאמת הזו בעיניים.