נתניהו צורח את האמת שהמערב מסרב לשמוע: פרס לטבח כן, סנקציות על ישראל?!
סופת הגינויים הבינלאומית המתחוללת סביב ראש הממשלה בנימין נתניהו אינה רק מחלוקת דיפלומטית; היא סימפטום מסוכן למערב המאבד את מצפונו המוסרי. בעוד מנהיגים "נאורים" לכאורה בלונדון, אוטווה ופריז מוחים דמעה ומאיימים בסנקציות, נתניהו ניצב כחומה בצורה, דובר אמיתות לא נוחות שהם מנסים נואשות להשתיק. לא מדובר כאן ב"רטוריקה מתלהמת"; מדובר במנהיג המסרב להקריב את ביטחון אומתו על מזבח אשליות גלובליסטיות ופוליטיקת פיוס. המתקפות על נתניהו הן, למעשה, מתקפה על זכותה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה מפני טרור רצחני.
"פרס לחמאס" – אמת שורפת שכואבת לשמוע
כשנתניהו הכריז שפעולות מסוימות במערב מהוות "הצעה של פרס לחמאס על הטבח", הוא לא עסק בהגזמה. הוא קבע הערכה מדויקת ומצמררת. הבה נהיה כנים עד כאב: לחמאס, מבצעי הפוגרום הברברי של השבעה באוקטובר – יום של טבח, אונס וחטיפה בלתי נתפסים – יש מטרה ברורה אחת: השמדת ישראל ועמה. כל לחץ בינלאומי המאלץ את ישראל לעצור בטרם עת את משימתה לפרק את יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס הוא, מעצם הגדרתו, ניצחון לטרור. הוא מאפשר לקצבים הללו להתארגן מחדש, להתחמש ולהתכונן לזוועה הבאה שלהם.
מה מציעים מנהיגים בלונדון, אוטווה או פריז? הפסקת אש שתשאיר את חמאס בשלטון? האם זה לא "פרס"? האם לאפשר לארגון ג'נוסייד לשרוד ולהכריז על ניצחון על מדינה דמוקרטית אינו תמריץ לטרור נוסף ברחבי העולם? נתניהו מבין את מה שהמנהיגים הללו, אולי מסונוורים מתקינות פוליטית או מלחצים פנימיים, אינם מצליחים לתפוס: לא יכול להיות "דו-קיום" עם ישות שנשבעה להשמדתך. דבריו אינם "תקלה דיפלומטית" אלא זעקה נואשת לשפיות בעולם שיצא מדעתו. הוא אינו מבודד את ישראל; הוא חושף את הבידוד המוסרי של אלו שיתגמלו פראות.
פארסת הסנקציות – צביעות ללא גבולות
ואז מגיע האיום הגרוטסקי בסנקציות מאותן מעצמות מערביות – בריטניה, צרפת, קנדה. סנקציות נגד ישראל? הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אומה הנלחמת על חייה מול אויב המתענג על מוות ומשתמש באוכלוסייתו כמגן אנושי? ההאשמות צפויות ככל שהן מופרכות: "הסלמה בלתי מידתית", "מניעת סיוע הומניטרי".
הבה נזריק כמה עובדות להיסטריה הזו. צה"ל נוקט מאמצים חסרי תקדים כדי למזער פגיעה באזרחים, מפרסם אזהרות, יוצר מסדרונות הומניטריים ומבטל משימות כאשר אזרחים נמצאים בסכנה – כל זאת בזמן שחמאס מטמיע את תשתיות הטרור שלו עמוק בתוך בתי ספר, בתי חולים ומסגדים. מי באמת אחראי לסבל האזרחי? הצבא הנלחם לחיסול טרוריסטים, או הטרוריסטים המשתמשים באזרחים כמסתור?
באשר לסיוע הומניטרי, ישראל אפשרה הכנסת אלפי משאיות הנושאות מזון, מים, תרופות ומחסה – לעיתים קרובות מעבר לדרישות הבינלאומיות. השערורייה האמיתית היא הגניבה השיטתית והשימוש הציני של חמאס בסיוע זה, והסטתו מאזרחים ללוחמיו. האם המעצמות המערביות הללו דורשות דין וחשבון מחמאס? האם הן מטילות סנקציות על המדינות התומכות בחמאס? או שקל יותר לתקוף את ישראל, השעיר לעזאזל הנוח?
הדיבורים על סנקציות אינם עוסקים בצדק או בהומניטריות; הם תכסיס ציני. זהו ניסיון לכבול את ידיה של ישראל בעודה מתמודדת עם איום קיומי. דחייתו הנחרצת של נתניהו את האיומים הללו אינה פוגעת במעמדה של ישראל; היא שומרת על ריבונותה ועל זכותה הבלתי ניתנת לערעור להגנה עצמית. כניעה תהיה הזמנה לתוקפנות נוספת ואיתות לכל אויבי החופש שהטרור משתלם.
נתניהו: מטרת המערב המבולבל
מדוע נתניהו הוא מוקד לזעם בינלאומי כה עז? האם זה באמת ה"טון" שלו, או שמא מחויבותו הבלתי מתפשרת לביטחון ישראל מעל לכל? ייתכן שחלקים במערב אינם חשים בנוח עם מנהיג המסרב לקבל הרצאות על מוסר מאלו שבירותיהם משותקות יותר ויותר על ידי סתירותיהן הפנימיות ופיוסן של גורמים רדיקליים.
לנתניהו עשרות שנות ניסיון בניווט במים הסוערים של הפוליטיקה המזרח תיכונית והדיפלומטיה הבינלאומית. הוא מבין את המשחק הארוך. הוא יודע שכניעה ללחץ כעת, לפני שחמאס יובס באופן מכריע, תהיה טעות קטסטרופלית עם השלכות דוריות. ה"עקשנות" לכאורה שלו היא, למעשה, מנהיגות עקרונית.
מבקרים מאשימים אותו בפגיעה באינטרסים האסטרטגיים של ישראל. אך מה מזיק יותר? אמירת אמת לשלטון, קשה ככל שתהיה, או לאפשר לארגון טרור רצחני להשיג ניצחון אסטרטגי באמצעות תמימות בינלאומית? נתניהו אינו הבעיה; הוא זה שמזהה נכונה את הבעיה – עולם מערבי שנראה ששכח את ההבדל בין קורבן לתוקפן, בין מדינה דמוקרטית הנלחמת על הישרדותה לבין כת מוות החוגגת טבח.
אולי עדותו המקוצרת, שיוחסה ל"דיונים ביטחוניים", היא כשלעצמה עדות ללחצים העצומים ולאיומים המורכבים שנתניהו מנווט, איומים שחלק ממבקריו הבינלאומיים נראים להוטים להחריף במקום להקל. הוא מנהל מלחמה רב-חזיתית, צבאית ודיפלומטית כאחד, והמיקוד שלו חייב להישאר חד כתער על האינטרסים החיוניים של ישראל.
הדרך היחידה קדימה: עוצמה, אמת וניצחון
המערכה נגד ראש הממשלה נתניהו היא יותר מסתם תמרון פוליטי; זהו ניסיון לכפות על ישראל פשרה מוקדמת ומסוכנת שתותיר אותה פגיעה. סירובו להתכופף אינו עקשנות; זהו אומץ לב של שכנוע. הוא מבין שהמאבק נגד חמאס אינו רק המאבק של ישראל, אלא קרב על עתידו של העולם התרבותי נגד כוחות הברבריות.
הדרך לשלום וביטחון במזרח התיכון אינה טמונה בפיוס טרוריסטים או בהטלת סנקציות על קורבנותיהם. היא טמונה בתבוסתו המוחלטת של חמאס ובפירוק אידיאולוגיית השנאה שלו. נתניהו מוביל את ישראל בנתיב הקשה אך ההכרחי הזה.
במקום לערער אותו, על מנהיגי המערב לעמוד כתף אל כתף עם ישראל, לספק תמיכה בלתי מעורערת בזכותה להגן על עצמה ולהשיג ניצחון מוחלט על אויב המאיים לא רק על המדינה היהודית, אלא על עצם הערכים שהמדינות המערביות הללו טוענות שהן מקדשות.
נתניהו אינו "פוגע" ביחסי החוץ של ישראל באמירת אמת; הוא מאתגר את העולם להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי. הנזק האמיתי נגרם על ידי אלו אשר, באמצעות מדיניות שגויה וגינויים צבועים, מציעים נחמה לטרוריסטים ובוגדים בבת ברית. הגיע הזמן לבהירות, לא לפחדנות. נתניהו מספק את הבהירות הזו. השאלה היא האם המערב מוכן להקשיב.