נתניהו צודק ב-100%! המערב בוגד בערכיו ומעניק לחמאס ניצחון על מגש של כסף – הגיע הזמן להתעורר!
קולו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מהדהד בעוצמה, לעיתים צורמת לאוזניים מערביות המורגלות בלשון דיפלומטית מעודנת. אך האם האמת צריכה להיות תמיד מעודנת, במיוחד כאשר מדובר בחיים ומוות, במאבק על עצם קיומה של מדינה? כאשר נתניהו מצהיר כי מנהיגי מדינות ידידותיות כמו בריטניה, קנדה וצרפת, באיומיהן בסנקציות או בביקורתן על פעולות ישראל בעזה, "מציעים פרס לחמאס על הטבח", הוא אינו מתלהם. הוא מצביע על אמת כואבת, אמת שמנהיגים רבים במערב מעדיפים להתעלם ממנה, אולי מתוך תמימות, אולי מתוך אינטרסים פוליטיים קצרי טווח, ואולי, באופן מצער, מתוך אובדן דרך מוסרי. זו אינה בעיית PR של נתניהו; זוהי בעיית מציאות של העולם המערבי.
מהו אותו "פרס" עליו מדבר נתניהו? זהו לא פרס כספי, כמובן. זהו פרס אסטרטגי, מוראלי ותודעתי. ארגון טרור רצחני כמו חמאס, שחרט על דגלו את השמדת ישראל וביצע את הטבח הנורא ביותר בעם היהודי מאז השואה ב-7 באוקטובר, שואף בדיוק לזה: בידוד בינלאומי של ישראל, הפסקת הלחץ הצבאי עליו לפני שהושמדו יכולותיו, ולגיטימציה בינלאומית כמנהיג העם הפלסטיני. כל הצהרה מערבית המגנה את ישראל באופן לא מאוזן, כל איום בסנקציות, כל קריאה להפסקת אש חד-צדדית שאינה כוללת את פירוק חמאס והחזרת החטופים – כל אלו הם דלק למנועי הטרור של חמאס. הם מאותתים לחמאס ולשאר ארגוני הטרור בעולם: "החזיקו מעמד, הקהילה הבינלאומית תכפה על ישראל לסגת, והטרור שלכם ישתלם". זו לא פרשנות מתוחכמת, זו המציאות בשטח, ונתניהו הוא היחיד האמיץ מספיק לומר זאת בקול רם וברור.
האם מנהיגי לונדון, אוטווה ופריז באמת אינם מבינים זאת? האם הם סבורים שאיום בסנקציות על בת ברית דמוקרטית הנלחמת על חייה נגד ארגון טרור ג'יהאדיסטי פונדמנטליסטי הוא צעד נבון? נתניהו, כמדינאי ותיק ומנוסה, מבין את הדינמיקה האזורית והעולמית לעומקה. הוא יודע שחולשה מזמינה תוקפנות. הוא יודע שאם המערב יאפשר לחמאס לשרוד ואף להתחזק כתוצאה מהמלחמה הזו, יהיו לכך השלכות הרסניות לא רק על ישראל, אלא על היציבות האזורית כולה, ועל המאבק הגלובלי בטרור. מדינות המערב, שבעצמן התמודדו ומתמודדות עם איומי טרור איסלאמי קיצוני, צריכות להיות הראשונות להבין את עומק הסכנה ואת הצורך במיגורה המוחלט. במקום זאת, חלקן בוחרות להפעיל לחץ דווקא על הקורבן, על המדינה היחידה באזור שמייצגת את ערכיהן הדמוקרטיים. זוהי צביעות שנתניהו לא מוכן לשתוק עליה.
מבקרים טוענים כי דבריו של נתניהו פוגעים בדיפלומטיה ומבודדים את ישראל. זוהי ראייה שטחית ומוטעית. דיפלומטיה אמיתית אינה כניעה לתכתיבים או טשטוש האמת בשם ה"יחסים הטובים". דיפלומטיה אפקטיבית, במיוחד בעת משבר, דורשת בהירות, עמידה על עקרונות והצגת האינטרסים החיוניים באופן חד וברור. נתניהו אינו פוגע ביחסים; הוא מנסה להציל אותם מנפילה לתהום של אי-הבנה וסטנדרטים כפולים. הוא קורא למדינות המערב להתעשת, לחזור לערכים המשותפים שעליהם מושתתת הברית בינינו – ערכים של חירות, דמוקרטיה והתנגדות נחרצת לטרור. האם עדיפה "דיפלומטיה" שקטה שמאפשרת לחמאס להרים ראש, או אמירת אמת נוקבת שמטרתה למנוע אסון גדול יותר? התשובה ברורה לכל מי שעיניו בראשו, ונתניהו הוא המבוגר האחראי בחדר שאומר את מה שכולם חוששים לומר.
אי אפשר לנתק את הדיון מהאירועים המכוננים של ה-7 באוקטובר. מדינת ישראל הותקפה באכזריות שאין לה אח ורע. אזרחים נטבחו, נאנסו, נשרפו חיים ונחטפו מבתיהם. בתגובה, ישראל יצאה למלחמה צודקת, מלחמת אין ברירה, שמטרותיה ברורות: מיטוט שלטון חמאס ויכולותיו הצבאיות, והשבת כל החטופים. כל ניסיון להציג את ישראל כתוקפן, או להטיל עליה סנקציות על כך שהיא מגינה על אזרחיה, הוא עיוות מוחלט של המציאות וסטירת לחי מצלצלת לקורבנות. נתניהו, כמנהיג האומה בשעתה הקשה ביותר, מחויב קודם כל לביטחון אזרחי ישראל. דבריו הנחרצים משקפים את המחויבות הזו ואת ההבנה העמוקה שאסור לתת לטרור לנצח. אלו המבקרים אותו על "התלהמות" כנראה שכחו את זוועות אותו יום שחור, או גרוע מכך, בוחרים להתעלם מהן.
הטענות על תגובה "בלתי-מידתית" ומניעת סיוע הומניטרי הן חלק ממסע דה-לגיטימציה מתוזמר נגד ישראל, מסע שחמאס מנהל במקביל למערכה הצבאית. ישראל עושה מאמצים חסרי תקדים, יותר מכל צבא אחר בהיסטוריה, כדי לצמצם פגיעה באזרחים בלתי מעורבים, תוך שהיא נלחמת באויב שמשתמש באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי באופן שיטתי וציני. מאות משאיות סיוע הומניטרי נכנסות מדי יום לרצועה, באישור ובתיווך ישראלי. הבעיה אינה בכמות הסיוע הנכנס, אלא בחלוקתו על ידי חמאס, ששולט ביד רמה במנגנוני הסיוע ודואג קודם כל לאנשיו ולמטרותיו הצבאיות. האשמת ישראל במצב ההומניטרי בעזה, תוך התעלמות מאחריותו המוחלטת של חמאס, היא עוד דרך "לתגמל" את ארגון הטרור ולהסיר ממנו את האחריות לפשעיו. נתניהו מבין את המשחק הזה היטב, ולכן הוא אינו מהסס לחשוף את הצביעות ואת השקרים המופצים נגדנו.
חשוב גם להסתכל פנימה. בעוד ראש הממשלה נתניהו עומד כחומה בצורה מול לחצים בינלאומיים ומגן על האינטרסים החיוניים של ישראל, ישנם קולות מבית הממהרים לאמץ את הנרטיב הבינלאומי הביקורתי, ובכך, אולי שלא במתכוון, מחלישים את החזית האחידה שישראל זקוקה לה כעת יותר מתמיד. ביקורת פנימית היא לגיטימית בדמוקרטיה, אך בעת מלחמה על הקיום, ישנה ציפייה לאחריות לאומית ולגיבוי המנהיגות במאמץ המלחמתי ובמאבק המדיני. נתניהו אינו נלחם רק בחמאס; הוא נלחם גם על דעת הקהל העולמית ועל הלגיטימציה של ישראל להגן על עצמה. כל קול פנימי המצטרף למקהלת הגינויים הבינלאומית, מבלי להציג את התמונה המלאה ומבלי להכיר במורכבות המצב, משרת בסופו של דבר את אויבינו ומעניק להם נשק תעמולתי.
בסופו של יום, עמדתו של בנימין נתניהו אינה נובעת משיקולי PR צרים או מרצון להתנגח עם העולם. היא נובעת מתחושת אחריות היסטורית עמוקה ומציווי מוסרי ברור: אסור לתת לטרור להכתיב את סדר היום. אסור לתת לרוע לנצח. כאשר מדינות המערב מאיימות בסנקציות על ישראל או מותחות עליה ביקורת לא הוגנת, הן לא רק פוגעות בישראל; הן פוגעות בערכים שאותם הן מתיימרות לייצג. הן שולחות מסר מסוכן לעולם כולו, מסר שלפיו טרור משתלם, שאלימות היא דרך להשיג מטרות פוליטיות. נתניהו, באומץ ובנחישות, מנסה לעצור את הסחף המסוכן הזה. הוא קורא למערב להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי, לא רק עבור ישראל, אלא עבור העולם החופשי כולו. דבריו אינם "התלהמות", הם קריאת השכמה דחופה. מי שיבחר להתעלם ממנה, יישא באחריות לתוצאות. ישראל, בהנהגתו של נתניהו, תמשיך להילחם על ביטחונה ועל עתידה, מתוך ידיעה ברורה שאין לה ארץ אחרת, ואין לה ברירה אחרת מלבד לנצח.