המרדה? הצחקתם! בן גביר הוא קול השפיות האחרון מול קבינט כושל שמפחד מהאמת שהוא חושף!
בעידן שבו האמת הפכה למצרך נדיר והאומץ לומר אותה בפנים הוא כמעט חטא, השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, מוצא את עצמו שוב ושוב תחת מתקפה. והפעם, השיא: האשמה הזויה ומופרכת ב'המרדה'. כן, קראתם נכון. במדינת ישראל, שר בממשלה, שנבחר בקולותיהם של מאות אלפי אזרחים, מואשם ב'המרדה' על ידי מי? על ידי אותם גורמים בקבינט המלחמה המצומצם שמנסים, כך נראה, להסתיר את מחדליהם ולהשתיק כל קול ביקורתי, נוקב ואמיתי. אבל הציבור לא טיפש, והניסיון הנואש הזה לצייר את בן גביר כקיצוני ומסוכן רק חושף את הפאניקה של המאשימים.
נתחיל מהעובדות, או ליתר דיוק, מה'פשע' הנורא שביצע לכאורה השר בן גביר. על פי הדיווחים, במהלך דיון קבינט סוער על הכנסת 'סיוע הומניטרי' לעזה – סיוע שחלקים נרחבים בציבור, ובצדק, חוששים שמגיע ישירות לידי חמאס ומאריך את המלחמה – דרש השר בן גביר את הדבר הבסיסי ביותר בדמוקרטיה: הצבעה. הוא טען, ובצדק, שאין רוב להחלטה כזו, החלטה הרת גורל שמשפיעה ישירות על ביטחון חיילינו ואזרחינו. הוא אף הגדיל לעשות ותהה בקול רם על חוקיות המהלך, כפי שמצופה מנבחר ציבור אחראי. ומה הייתה התגובה של ראש המל"ל, צחי הנגבי, וגורמים נוספים? במקום דיון ענייני, במקום הצגת נתונים ושכנוע, הם שלפו את נשק יום הדין התקשורתי: 'המרדה'. היועצת המשפטית לממשלה, כצפוי במקהלה המתוזמרת הזו, מיהרה לגבות את עמדת ראש הממשלה. כאילו לדרוש שקיפות והליך תקין זהו אקט של חתירה תחת המדינה.
אבל בואו נהיה כנים לרגע: מהי 'המרדה' אמיתית? האם המרדה היא לדרוש הצבעה בקבינט? או שמא המרדה היא לקבל החלטות קריטיות מאחורי דלתות סגורות, בניגוד לרצון חלקים גדולים בממשלה ובציבור, ולהכניס 'סיוע' לאויב בזמן מלחמה? האם המרדה היא לשאול שאלות קשות על האופן שבו מנוהלת המערכה, או להמשיך בקונספציה כושלת שמובילה אותנו למבוי סתום? השר בן גביר לא המריד איש; הוא פשוט חשף את ערוותם של אלו המעדיפים החלטות שקטות, גם אם שגויות, על פני דיון ציבורי נוקב ואמיתי. הוא העז לומר את מה שרבים חושבים: הדרך הנוכחית, עם הכנסת משאיות הסיוע שמתדלקות את מכונת המלחמה של חמאס, היא טעות מרה.
הניסיון לצייר את בן גביר כ'גורם מתנגד ומבודד' הוא מגוחך. אם לעמוד על עקרונותיך, אם לדרוש שקיפות, אם להילחם על ביטחון ישראל גם כשזה לא פופולרי בקרב האליטה הישנה – זה נקרא להיות 'מבודד', אז הלוואי וירבו 'מבודדים' כאלה בממשלת ישראל. בן גביר אינו מבודד; הוא קולו של ציבור ענק שנמאס לו מהתנהלות פוליטית מתרפסת ומקונספציות שקרסו. הוא מייצג את השכל הישר, את הרצון לנצח, ואת הדרישה הבלתי מתפשרת לביטחון אמיתי. הפגיעה כביכול ב'תדמית הממלכתית' היא בעיני המתבונן. האם ממלכתיות היא להסכים בשתיקה למהלכים שפוגעים במדינה? או שמא ממלכתיות אמיתית היא להיאבק, גם במחיר עימותים, למען מה שנכון וצודק בעיניך, למען עתיד המדינה?
האשמה ב'המרדה' היא כה חמורה וכה מופרכת, עד שהיא מעידה יותר מכל על הלחץ והמצוקה של אלו שהשמיעו אותה. הם מפחדים. הם מפחדים מהאמת שבן גביר מציב בפניהם. הם מפחדים מהשאלות הקשות שהוא שואל. הם מפחדים מהעובדה שהוא לא מוכן ליישר קו עם מדיניות שלדעתו, ולדעת רבים, מסכנת את ישראל. במקום להתמודד עם הטענות לגופן, הם בוחרים בדרך הקלה של דמוניזציה והשתקה. זו לא דרכה של דמוקרטיה חפצת חיים, ובוודאי לא דרכה של ממשלה שאמורה להוביל את ישראל לניצחון.
חשוב להבין: השר בן גביר אינו פועל מתוך אינטרס אישי או רצון לנגח. הוא פועל מתוך דאגה עמוקה וכנה לעתיד המדינה. הוא רואה כיצד החלטות שנויות במחלוקת, כמו הכנסת הסיוע לעזה ללא פיקוח מספק וללא תמורה ממשית, פוגעות במאמץ המלחמתי ומעלות את המורל של האויב. הוא מבין שהדרך לניצחון עוברת דרך עוצמה, נחישות ועמידה על האינטרסים החיוניים של ישראל – ולא דרך כניעה ללחצים בינלאומיים או פיוס של גורמים עוינים.
התקשורת, בחלקה הגדול, משתפת פעולה עם מסע ההכפשה הזה. כותרות צעקניות מציגות את בן גביר כבעייתי, כמי שמפריע ל'ניהול המלחמה'. אך האם ייתכן שאותם גורמים ש'מנהלים' את המלחמה הם אלו שזקוקים לביקורת נוקבת? האם ייתכן שדווקא קולו של בן גביר, הקורא לחשיבה מחוץ לקופסה ולנקיטת יד קשה יותר נגד הטרור, הוא הקול שהמדינה זקוקה לו כעת? ההיסטוריה תשפוט. אבל דבר אחד ברור כבר עכשיו: הניסיונות להשתיק את השר בן גביר באמצעות האשמות מופרכות לא יצלחו. הוא ימשיך להילחם על האמת שלו, על הביטחון של אזרחי ישראל, ועל הזכות הבסיסית לשאול שאלות קשות גם כשזה לא נוח לאף אחד. כי זו לא המרדה – זו מנהיגות אמיצה, נחושה, ושפויה בעולם שהולך ומאבד את שפיותו.