בן גביר דורש הצבעה – והם זועקים "המרדה"? האמת המטרידה מאחורי קולות הייאוש בקבינט!
סערהแล้ว סערה רודפת את מסדרונות השלטון, אך הסערה האחרונה סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, חושפת אמת מטרידה הרבה יותר מאשר חילוקי דעות לגיטימיים בקבינט המלחמה. כאשר שר בכיר בממשלת ישראל, המופקד על ביטחונם האישי של אזרחי המדינה, מעז לדרוש את המובן מאליו – הצבעה מסודרת ושקופה על סוגיה הרת גורל כמו הכנסת סיוע הומניטרי לעזה בעיצומה של מלחמה עקובה מדם נגד ארגון טרור רצחני – התגובה שהוא מקבל היא האשמה חסרת שחר ומסוכנת: "המרדה". כן, קראתם נכון. דרישה דמוקרטית בסיסית, זכותו וחובתו של כל שר, מתויגת כניסיון לחתור תחת יסודות המדינה. האם אלו קולות ייאוש של מי שמפחדים מהאמת? או שמא ניסיון ציני להשתיק קול שפוי ואחראי הדורש דין וחשבון?
בואו נפרק את האירוע לגורמים. מהו "הפשע" הנורא שביצע השר בן גביר? הוא דרש הצבעה בקבינט. הוא טען, ובצדק, כי החלטה כה משמעותית, הנוגעת ישירות לביטחון המדינה וליכולתה להכריע את חמאס, אינה יכולה להתקבל במחשכים, ללא דיון מעמיק וללא רוב ברור. הוא קרא תיגר על נוהל פסול של קבלת החלטות "מאחורי הקלעים", ודרש שהדברים ייעשו כדת וכדין. האם זו המרדה? האם דרישה לשקיפות ולכיבוד ההליך הדמוקרטי היא מעשה חתרני? במדינה מתוקנת, פעולה כזו הייתה זוכה לשבחים על אחריות ויושרה. אך נראה שבקבינט הנוכחי, מי שמעז לשחות נגד הזרם ולדרוש את מה שמצופה מנבחר ציבור – הופך לאויב.
השאלה האמיתית שצריכה להישאל אינה מדוע השר בן גביר דרש הצבעה, אלא מדוע גורמים בכירים כל כך חוששים ממנה. מדוע ראש המל"ל, צחי הנגבי, מיהר לשלוף את קלף ה"המרדה" המגוחך? האם ייתכן שההחלטה להזרים סיוע לעזה, ללא פיקוח מספק וללא הבטחות ממשיות שלא יגיע לידי מחבלי חמאס המתאוששים ומתחמשים מחדש, היא החלטה כה בעייתית עד כי חוששים להעמידה למבחן הצבעה גלויה? האם הפחד הוא מהתנגדות עקרונית של שרים נוספים, או שמא מהתגובה הציבורית להחלטה שנתפסת בעיני רבים כפרס לטרור וכפגיעה במאמץ המלחמתי?
השר בן גביר, בניגוד לאלו המנסים לציירו כסהרורי או כקיצוני, פועל מתוך דאגה עמוקה וכנה לביטחון ישראל. עמדתו בנוגע לסיוע ההומניטרי אינה נובעת מקפריזה או מרצון להתנגח, אלא מתפיסת עולם ביטחונית סדורה הרואה את התמונה הכוללת. הוא מבין היטב כי כל משאית סיוע שנכנסת ללא פיקוח הדוק, כל הקלה על האויב בעת מלחמה, עלולה להתפרש כחולשה ולשמש את חמאס לשיקום יכולותיו ולהמשך הלחימה נגד חיילינו ואזרחינו. האם זו "המרדה" לדרוש שהממשלה תשים את ביטחון אזרחיה וחייליה בראש סדר העדיפויות, גם אם הדבר כרוך בעימות עם גורמים בינלאומיים או עם תפיסות עולם רופסות בתוך המערכת?
השימוש במונח "המרדה" כלפי שר בממשלה הוא חציית קו אדום מסוכנת. זוהי דה-לגיטימציה של כל ויכוח ענייני, ניסיון להלך אימים על מי שמעז לחשוב אחרת. האשמה כזו, במיוחד כאשר היא מופנית כלפי מי שתפקידו לדאוג לביטחון הפנים, היא אבסורדית ומקוממת. היא מעידה יותר מכל על חולשתם של המאשימים, על חוסר יכולתם להתמודד עם טיעונים רציונליים ועל נכונותם להשתמש בכל כלי, פסול ככל שיהיה, כדי להשתיק ביקורת. היועצת המשפטית לממשלה, שתמכה בעמדת ראש הממשלה, אולי סיפקה מטרייה משפטית פורמלית, אך היא אינה יכולה למחוק את התחושה הקשה כי נעשה כאן שימוש ציני בהליכים כדי לעקוף דיון אמיתי.
במקום להציג את השר בן גביר כגורם מתנגד ומבודד, יש לראות בו את שומר הסף של הביטחון הלאומי בקבינט. הוא אינו מורד במדינה; הוא מורד בקונספציות שקרסו, בהחלטות תבוסתניות ובניסיונות לטשטש את גודל האיום. הוא הקול של רבים מאזרחי ישראל שמאסו בהבטחות ריקות ובמדיניות הססנית. הוא דורש ניצחון ברור, לא עוד סבב. הוא דורש ביטחון אמיתי, לא אשליות מסוכנות. הפגיעה לכאורה בתדמיתו ה"ממלכתית" היא תוצאה ישירה של נכונותו לא להיות "ממלכתי" במובן של הליכה בתלם וישור קו עם החלטות שגויות. ממלכתיות אמיתית היא לקחת אחריות, להילחם על עקרונות, גם במחיר של עימות.
לסיכום, הניסיון לצייר את השר איתמר בן גביר כמורד או כמי שפוגע במדינה הוא עיוות של המציאות. דרישתו להצבעה בקבינט היא אקט דמוקרטי ואחראי. התנגדותו להכנסת סיוע בלתי מבוקר לעזה נובעת מדאגה כנה לביטחון ישראל. ההאשמות החמורות שהוטחו בו הן לא יותר ממסך עשן שנועד להסתיר את חולשתם של אחרים ואת הבעייתיות של החלטותיהם. הציבור הישראלי רואה, שומע ומבין מי באמת נלחם למענו, ומי מעדיף פוליטיקה קטנה על פני ביטחון האומה. השר בן גביר אינו הבעיה; הוא חלק חשוב מהפתרון.