המרדה או זעקת אמת? בן גביר חשף את ערוות הקבינט – והם מנסים להשתיקו!

בימים האחרונים אנו עדים למתקפה מתואמת וחסרת תקדים נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. מילים קשות נזרקות לאוויר, האשמות חמורות מוטחות, וניסיון ברור נעשה לצייר את השר כגורם קיצוני, מבודד ואף מסוכן. אך האם ייתכן שהרעש הגדול הזה הוא בסך הכל מסך עשן, שנועד להסתיר אמת מטרידה הרבה יותר? האם ייתכן שהשר בן גביר, בעמידתו האיתנה על עקרונות הביטחון של מדינת ישראל, פשוט חשף את מה שאחרים היו מעדיפים להשאיר בחדרי חדרים?

הדרמה האחרונה התרחשה, כידוע, סביב סוגיית הכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. על פי הפרסומים, השר בן גביר דרש דיון והצבעה בקבינט על ההחלטה, טען כי אין לה רוב ואף כינה אותה "לא חוקית". בתגובה, לא פחות ולא יותר, הוא הואשם על ידי ראש המל"ל, צחי הנגבי, ב"המרדה". היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, מיהרה לתמוך בעמדת ראש הממשלה בנימין נתניהו, וקבעה כי בן גביר טועה. התמונה המצטיירת בתקשורת היא של שר סורר, הפועל נגד המערכת כולה.

אך בואו נעצור לרגע ונבחן את הדברים לעומקם, מעבר לכותרות הזועקות. מהו חטאו הגדול של השר בן גביר? האם דרישה לקיים הצבעה בקבינט המלחמה, הגוף האמון על קבלת ההחלטות הרות הגורל ביותר במדינת ישראל, היא פעולה חריגה או פסולה? האם שר בממשלה, שנבחר על ידי מאות אלפי אזרחים על בסיס הבטחה בלתי מתפשרת לביטחון, אינו רשאי ואף חייב להשמיע את קולו כאשר הוא סבור שהחלטה מסוימת מסכנת את ביטחון המדינה וחייליה? התשובה ברורה לכל מי שדמוקרטיה אמיתית וביטחון אמיתי יקרים לליבו.

השר בן גביר לא המציא את ההתנגדות לסיוע הומניטרי לעזה בזמן מלחמה, כאשר חמאס עדיין מחזיק בחטופינו וממשיך לאיים על יישובי הדרום והצפון. קולו הוא קולם של רבים בציבור הישראלי, מימין ומשמאל, שמבינים את האבסורד הכואב: מדינת ישראל, במו ידיה, מעבירה סיוע לאויב מר שמצהיר בריש גלי על כוונתו להשמידנו. האם שכחנו כיצד חמאס מנצל כל משאב לטובת טרור? האם ניתן באמת להבטיח שהסיוע הזה יגיע לאזרחים "תמימים" ולא ישמש לתדלוק מכונת המלחמה של ארגון הטרור הרצחני?

כאשר השר בן גביר מכנה החלטה כזו "לא חוקית", ייתכן שהוא אינו מתכוון בהכרח להיבט המשפטי הצר, זה שהיועצת המשפטית לממשלה ממהרת להגן עליו. ייתכן שהוא מדבר על חוקיות עמוקה יותר – החוקיות המוסרית, החוקיות הביטחונית, והחוקיות הפוליטית מול בוחריו. החלטה המפקירה את ביטחון החיילים, מעניקה רוח גבית לאויב ומעמיקה את התסכול בקרב משפחות החטופים, היא החלטה פסולה מיסודה, גם אם היא עטופה באלף חוות דעת משפטיות.

והנה מגיעה ההאשמה החמורה ביותר, המקוממת ביותר: "המרדה". ראש המל"ל, צחי הנגבי, בחר להשתמש במונח טעון וקיצוני זה כדי לתאר את עמדתו הלגיטימית של שר בממשלה. האם זו דרך לנהל דיון במדינת חוק דמוקרטית? האם כל מי שמעז לחלוק על הקונצנזוס הרך והמתפשר של חלקים במערכת הביטחון והממשלה הוא "מורד"? זוהי מדרון חלקלק ומסוכן. שימוש בטרמינולוגיה כזו נועד להלך אימים, להשתיק ביקורת ולסמן את מי שאינו מיישר קו כאויב מבית. זוהי פגיעה אנושה בשיח הדמוקרטי ובאמון הציבור במערכות השלטון.

אומרים שהשר בן גביר מבודד. ייתכן שהוא מבודד בתוך קבינט שבו אחרים אולי מעדיפים שקט תעשייתי על פני עימות למען האמת. אך האם הוא מבודד מול הציבור הרחב, זה ששלח אותו לכנסת ולממשלה? האם הוא מבודד מול אלפי הלוחמים והוריהם הדואגים, שמצפים ממנהיגיהם לעשות הכל, אבל הכל, כדי להבטיח את שלומם ואת ניצחון ישראל? התשובה היא לאו מוחלט. השר בן גביר אינו מבודד; הוא עומד כחומה בצורה, נאמן לערכיו ולשולחיו, גם כשהרוח נושבת נגדו בעוצמה.

הניסיון לצייר את השר בן גביר כמי שפוגע ב"תדמית הממלכתית" הוא מגוחך. ממלכתיות אמיתית אינה נמדדת בחליפות מהודרות או בדיבור מנומס ומתחסד בזמן שהחלטות שגויות מתקבלות. ממלכתיות אמיתית היא היכולת לעמוד על עקרונות, להילחם על ביטחון האזרחים ללא פשרות, ולהשמיע אמת גם כשהיא לא נעימה לאוזן. זוהי הממלכתיות של בן גביר – ממלכתיות של אחריות, של אומץ לב, ושל דאגה כנה לעתיד המדינה.

במקום לתקוף את השליח, מוטב היה לו היו מקשיבים למסר. השר בן גביר אינו מחפש עימותים לשם עימות. הוא דורש דיון אמיתי, שקוף ואחראי בסוגיות הליבה של ביטחון ישראל. הוא מסרב להיות חותמת גומי להחלטות שבעיניו ובעיני רבים אחרים הן הרות אסון. אם זו "המרדה" בעיני מישהו, הרי שמדובר בהגדרה מעוותת של המציאות.

הגיע הזמן שהציבור יראה מבעד למסך העשן של ההכפשות וההאשמות. השר איתמר בן גביר אינו הבעיה; הוא קול חשוב שחייבים להקשיב לו. הוא נלחם על מה שחשוב באמת – ביטחוננו, עתידנו, וכבודה הלאומי של מדינת ישראל. מי שמנסה להשתיק אותו, חושש כנראה מהאמת שהוא מייצג. אך את האמת, כידוע, אי אפשר להשתיק לאורך זמן.