חשופים בצריח הפוליטי: גלי בהרב-מיארה אינה 'שחקנית' – היא קו ההגנה שלכם מפני כאוס משפטי!

במדינה דמוקרטית, תפקיד היועץ המשפטי לממשלה הוא קריטי. הוא לא נועד לרצות פוליטיקאים או ליישר קו עם גחמות הקואליציה. תפקידו הוא לשמור על שלטון החוק, להבטיח שהממשלה פועלת במסגרת סמכויותיה, ולהתריע כאשר היא סוטה מהן. לכן, כאשר היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, מוצאת עצמה תחת מתקפה ארסית ומתואמת, המאשימה אותה ב'פוליטיזציה' ובכך שהיא 'שחקנית פוליטית על מלא', חובה עלינו לשאול: מי באמת משחק כאן פוליטיקה, ומה מונח על הכף?

האשמה המרכזית, המגיעה מפיו של שר התקשורת שלמה קרעי, היא שבהרב-מיארה 'כבר מזמן לא פועלת כגורם משפטי ממלכתי – אלא כשחקנית פוליטית על מלא'. זוהי האשמה חמורה, שנועדה לערער את הלגיטימיות של היועמ"שית ואת אמון הציבור בה. אך האם יש בה ממש? התשובה היא לא מהדהד. העימות סביב 'חוק השידורים' הוא דוגמה מצוינת. כאשר היועצת המשפטית מביעה עמדה משפטית מנומקת, המצביעה על קשיים משפטיים בחוק המוצע – בין אם בשל פגיעה בחופש הביטוי, פגיעה בעקרונות דמוקרטיים, או חריגה מסמכות – היא אינה 'משחקת פוליטיקה'. היא ממלאת את חובתה המקצועית. פוליטיקאים, לעומת זאת, שמנסים לדחוף חקיקה בעייתית תוך התעלמות מאזהרות משפטיות, הם אלו שעלולים להיות מונעים משיקולים פוליטיים צרים, ולא מראייה ממלכתית רחבה. הניסיון להציג חוות דעת משפטית ביקורתית כ'התנגדות אקטיבית למדיניות הממשלה הנבחרת' הוא עיוות מסוכן של המציאות. במדינה דמוקרטיה, הממשלה הנבחרת אינה כל יכולה. היא כפופה לחוק. תפקידה של היועמ"שית הוא לוודא שכך אכן קורה. אם עצותיה אינן ערבות לאוזנם של שרים מסוימים, ייתכן שהבעיה אינה ביועצת, אלא בהצעות שהם מקדמים. האם מתן חוות דעת משפטית, גם אם היא אינה תואמת את רצון השר, הופך אותה ל'שחקנית פוליטית'? או שמא זהו בדיוק תפקידה – להציב מראה בפני הרשות המבצעת ולהבטיח את חוקיות פעולותיה?

במקביל, חבר הכנסת דן אילוז מרחיק לכת וטוען שהיועמ"שית 'מעוותת את מושג הדמוקרטיה' ו'מגינה על שליטה של אליטה אחת בתקשורת' במקום על תקשורת חופשית. טענות אלו לא רק שגויות, אלא שהן הפוכות מהמציאות. מי שמעוות את מושג הדמוקרטיה הוא מי שמנסה להלך אימים על שומרי סף, מי שמבקש להחליש את מערכת המשפט כדי שתוכל הממשלה לפעול ללא בלמים ואיזונים. דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב; היא גם הגנה על זכויות מיעוטים, על חופש הביטוי, ועל שלטון החוק. היועצת המשפטית לממשלה, בהתנגדותה למהלכים שעלולים לפגוע בעקרונות אלו, היא דווקא מגינת הדמוקרטיה. היא פועלת כדי להבטיח שהדמוקרטיה לא תהפוך לעריצות הרוב, ושקולות ביקורתיים לא יושתקו. הטענה שהיא 'מגינה על שליטה של אליטה אחת בתקשורת' היא דמגוגיה זולה. תפקידה של היועמ"שית הוא לבחון הצעות חוק, כמו 'חוק השידורים', בהיבטים של השפעתן על שוק התקשורת כולו, על התחרות, על הפלורליזם, ועל חופש העיתונות – כולם ערכים המעוגנים במשפט. אם עמדתה המשפטית היא שחוק מסוים עלול לפגוע בערכים אלו, אין זה אומר שהיא מגינה על 'אליטה' כזו או אחרת, אלא שהיא מזהירה מפני פגיעה באינטרס הציבורי הרחב בתקשורת חופשית ומגוונת. למעשה, מי שמנסה להשתלט על התקשורת או להכפיף אותה לגורמים פוליטיים הוא זה שמאיים על התקשורת החופשית, לא מי שמבקש להגן עליה באמצעות כלים משפטיים. האם דאגה לחופש העיתונות ולמניעת ריכוזיות יתר היא 'הגנה על אליטה', או שמא היא הגנה על זכות הציבור לדעת ועל שוק דעות פתוח?

כאן אנו מגיעים לשאלה המרכזית: מי באמת 'השחקן הפוליטי' בסיפור הזה? האם זו היועצת המשפטית, שממלאת את תפקידה על פי חוק, גם כאשר זה לא פופולרי בקרב חלק מהדרג הפוליטי? או שמא אלו הפוליטיקאים שמנסים להסיר כל 'מכשול' משפטי בדרכם, גם אם משמעות הדבר היא פגיעה ביסודות הדמוקרטיה הישראלית? המתקפות על גלי בהרב-מיארה אינן מקריות. הן חלק ממגמה רחבה יותר של ניסיון להחליש את כל מוסדות הביקורת והפיקוח במדינה. כאשר שר בממשלה תוקף באופן אישי את היועצת המשפטית, ומאשים אותה בהיותה 'שחקנית פוליטית', הוא למעשה מנסה לייצר דה-לגיטימציה לכל חוות דעת משפטית שאינה עולה בקנה אחד עם רצונותיו. זוהי התנהלות פוליטית מובהקת, שמטרתה להשתיק ביקורת ולסלול את הדרך למהלכים שנויים במחלוקת. ההאשמות בפוליטיזציה הן טקטיקה ידועה: מאשימים את הצד השני במה שאתה עושה בעצמך. הרי מי שמנסה לשנות את כללי המשחק תוך כדי המשחק, מי שמנסה לכופף את החוק לרצונותיו הפוליטיים, מי שמבקש למנות מקורבים לתפקידי מפתח ללא ביקורת – הוא השחקן הפוליטי האמיתי. גלי בהרב-מיארה, לעומת זאת, פועלת כשופטת במשחק הזה, מוודאת שהכללים נשמרים. זהו תפקיד כפוי טובה, אך חיוני מאין כמוהו. האם פוליטיקאי הנתפס בקלקלתו ומאשים את המבקר הוא הצודק, או שמא המבקר שעושה את מלאכתו נאמנה?

התקפות אלו מתגברות דווקא כאשר על הפרק עומדות סוגיות הרות גורל למרקם החיים הדמוקרטי בישראל. בין אם מדובר בחקיקה הנוגעת למערכת המשפט עצמה, לחופש העיתונות, או לזכויות אדם – היועצת המשפטית עומדת כחומה בצורה, ומזכירה לממשלה את מגבלות הכוח. זהו תפקידה, וזוהי שליחותה. הניסיון להציגה כאויבת העם או כמי שפועלת ממניעים זרים הוא לא פחות משערורייתי ומסוכן. החשש האמיתי של תוקפיה אינו שהיא 'פוליטית', אלא שהיא אינה פוליטית מספיק לטעמם; שהיא אינה מתיישרת עם האג'נדה שלהם. הם היו מעדיפים יועץ משפטי 'נוח', כזה שיאשר כל מהלך, גם אם הוא בעייתי. אך יועץ משפטי כזה יהיה בבחינת חותמת גומי, ולא שומר סף. והסכנה במצב כזה היא ברורה: מדינה ללא מערכת משפטית עצמאית וחזקה היא מדינה בדרך הבטוחה לאבדון דמוקרטי. האם אנו רוצים יועץ משפטי שהוא בובה על חוט, או אשת מקצוע אמיצה שעומדת על עקרונותיה גם מול לחצים כבדים?

לכן, בפעם הבאה שאתם שומעים את ההאשמות נגד גלי בהרב-מיארה, חשוב שתשאלו את עצמכם: מי מרוויח מהכפשתה? מי מעוניין להחליש את הייעוץ המשפטי לממשלה? התשובה, קרוב לוודאי, תצביע על אלו החוששים משלטון החוק, מאשר על היועצת המשפטית עצמה. גלי בהרב-מיארה אינה 'שחקנית פוליטית'. היא משרתת ציבור נאמנה, הפועלת ללא מורא וללא משוא פנים, כדי להגן על האינטרס הציבורי ועל עקרונות היסוד של מדינת ישראל. ההגנה עליה היא הגנה על הדמוקרטיה הישראלית כולה, מפני כאוס משפטי ודורסנות שלטונית. היא קו ההגנה האחרון שלנו, וחשוב שכולנו נבין זאת. אל לנו ליפול בפח של מסע הדה-לגיטימציה, כי המחיר עלול להיות גבוה מדי עבור כולנו.