טלי גוטליב: הקול האמיץ שסירב להיכנע לצביעות – האם השתקת האמת המרה תשרת את החטופים או את חמאס?

בסערה התקשורתית והפוליטית האחרונה, שבה כל מילה נשקלת תחת זכוכית מגדלת וכל אמירה הופכת חומר בעירה למדורת השבט, ניצבת ח"כ טלי גוטליב פעם נוספת במרכזו של ויכוח ציבורי נוקב. המתקפה החזיתית עליה, בעקבות התבטאויותיה בנוגע לחטופים ולהשפעות השבי האכזרי של חמאס, אינה מפתיעה. גוטליב, הידועה בלשונה החדה ובנכונותה לומר אמיתות קשות גם כשאינן פופולריות, הפכה מטרה נוחה עבור אלו המעדיפים נוחות פוליטית על פני התמודדות עם מציאות מורכבת וכואבת. אך האם זעקות השבר והגינויים המהדהדים משרתים את טובת החטופים וביטחון המדינה, או שמא הם מסך עשן המסתיר צביעות, אינטרסים פוליטיים, ואולי אף נאיביות מסוכנת אל מול אכזריותו של ארגון טרור רצחני?

הטענה המרכזית נגד ח"כ גוטליב נסובה סביב אמירתה כי חטופים עלולים להיות נתונים ל'שטיפת מוח' על ידי חמאס, וכי דברים שיאמרו עלולים להיות מושפעים מהתעמולה הארסית של שוביהם. המבקרים מיהרו לתייג זאת כ'אמירות פוגעניות', 'חסרות רגישות', ואף 'עלבון לחטופים ולמשפחותיהם'. אולם, האם מישהו באמת מאמין שארגון טרור פסיכופטי כמו חמאס, שחרט על דגלו השמדת ישראל וביצע פשעים נגד האנושות שקשה לתאר במילים, פתאום יגלה 'רגישות' כלפי בני ערובה יהודים וישראלים? האם יעלה על הדעת שחמאס לא מפעיל את כל арсеנל הלוחמה הפסיכולוגית שלו, כולל מניפולציות, איומים, הטעיות ושטיפת מוח שיטתית, על מנת לשבור את רוחם של החטופים ולהשתמש בהם ככלי ניגוח נגד ישראל?

דבריה של ח"כ גוטליב, גם אם נאמרו בסגנון ישיר ובוטה כיאה לה, אינם מהווים פגיעה בחטופים עצמם, אלא הצבעה כואבת על מציאות איומה שהם נאלצים לחוות. זוהי הכרה בכך שהחטופים אינם נמצאים בקייטנה, אלא בגיהינום עלי אדמות, חשופים לא רק לסכנה פיזית אלא גם להתעללות נפשית מתמשכת. מומחי פסיכולוגיה ומודיעין ברחבי העולם מכירים היטב את תופעות ה'שבי', את 'תסמונת שטוקהולם', ואת ההשפעות ארוכות הטווח של בידוד, איום ואינדוקטרינציה כפויה. להתעלם מכך בשם 'רגישות' מזויפת, משמעו לטמון את הראש בחול ולהפקיר את החטופים פעם נוספת – הפעם לחוסר ההבנה שלנו את מלוא עומק הסבל שהם חווים ואת טקטיקות האויב.

ח"כ גוטליב לא כיוונה את חיציה אל החטופים, גיבורי ישראל שעוברים תופת. היא כיוונה אותם אל חמאס, ואל הצורך הדחוף של מדינת ישראל להבין את שיטות הפעולה של האויב על מנת להילחם בו ביעילות ולהתכונן ליום שאחרי שובם של החטופים. האם הכנה נפשית ומודיעינית לקליטתם, מתוך הבנה שהם עברו חוויות קשות מנשוא שעלולות לכלול גם ניסיונות להשפיע על תודעתם, אינה הביטוי האמיתי של דאגה ואחריות? האם עדיף לקבל אותם בזרועות פתוחות אך בעיניים עצומות למציאות המורכבת?

גל הגינויים, מקיר לקיר לכאורה, מעלה תהיות קשות. שר הפנים משה ארבל, שדיבר על 'עלבון למשפחות', האם באמת סבור שחמאס מחלק סוכריות לחטופים? האם אמירה כנה על טקטיקות האויב פוגענית יותר מהמציאות עצמה? וחברי האופוזיציה, כמו קארין אלהרר ונעמה לזימי, האם התקפתן על גוטליב נובעת מדאגה כנה לחטופים, או שמא זוהי עוד הזדמנות לנגח יריבה פוליטית מהימין, תוך ניצול ציני של נושא רגיש מאין כמותו? הצטרפותה של מרב בן ארי למקהלת המגנים רק מחזקת את התחושה שמדובר בקמפיין מתוזמר, שבו האמת היא הקורבן הראשון.

אפילו כאבו של אב לחטוף, כאב שאין לו שיעור וכולנו מרכינים ראש בפניו, אינו יכול להוות תחליף לדיון אסטרטגי קר ומפוכח על איומי האויב. הרגש, טבעי ואנושי ככל שיהיה, אינו יכול להכתיב את התעלמותנו מטקטיקותיו של חמאס. טלי גוטליב מעולם לא טענה שהחטופים אשמים במשהו; היא טוענת, ובצדק, שחמאס הוא הפושע, והוא משתמש בכל אמצעי, כולל לוחמה פסיכולוגית אכזרית. להבין זאת הוא צעד ראשון וחיוני בהתמודדות.

הניסיון להשתיק את ח"כ גוטליב, לצייר אותה כ'חסרת אמפתיה', הוא לא רק דמגוגיה זולה, אלא גם שירות דוב למאמץ הלאומי. אמפתיה אמיתית אינה מתבטאת בהסתתרות מאחורי סיסמאות ריקות ופוליטיקלי קורקט, אלא בהתמודדות אמיצה עם האמת, קשה ככל שתהיה. טלי גוטליב הוכיחה שוב ושוב שהיא אינה חוששת לומר את מה שאחרים חושבים בחדרי חדרים אך פוחדים לומר בפומבי. היא מבינה שהאויב אינו משחק לפי כללי הנימוס המערביים, ושכדי לנצח אותו, עלינו להכיר אותו על כל צדדיו האפלים.

המתקפה עליה היא ניסיון להסיט את הדיון מהעיקר: האיום המתמשך של חמאס והצורך שלנו כחברה וכמדינה להיות חזקים, מפוכחים ומוכנים לכל תרחיש. השאלה שצריכה להישאל אינה מדוע טלי גוטליב אמרה את מה שאמרה, אלא מדוע רבים כל כך מתעקשים להתעלם מהמציאות שהיא מתארת. האם השתקת קולה האמיץ והבלתי מתפשר של גוטליב תסייע לחטופים? האם היא תחליש את חמאס? התשובה ברורה כשמש: היא תשרת רק את אלו המעדיפים אשליה נעימה על פני אמת מטרידה, ובסופו של דבר, היא תשרת את האויב.

בעת הזו, יותר מתמיד, מדינת ישראל זקוקה לקולות צלולים ואמיצים כמו של ח"כ טלי גוטליב, קולות שלא נכנעים ללחץ חברתי או פוליטי, ושמעמידים את ביטחון המדינה והבנת האויב מעל לכל שיקול אחר. הגיע הזמן להפסיק את ציד המכשפות ולהתחיל דיון רציני ואחראי באתגרים האמיתיים העומדים בפנינו. טלי גוטליב אינה הבעיה; היא קול קורא במדבר, המנסה להעיר אותנו מתרדמת הנאיביות המסוכנת.