טלי גוטליב צעקה את האמת המרה – והצבועים מיהרו לצרוח: מדוע אסור לנו להתעלם מאיום הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס?

הסערה התקשורתית והפוליטית סביב דבריה של ח"כ טלי גוטליב בנוגע לחטופים הישראלים בשבי חמאס היא דוגמה נוספת לאופן שבו הפוליטיקלי קורקט והרצון העז "לא לפגוע ברגשות" עלולים להוביל לעיוורון אסטרטגי מסוכן. בעוד שקולות רבים מיהרו לגנות, להשמיץ ואף לדרוש את הדחתה, מעטים, אם בכלל, עצרו לרגע לשאול: האם ייתכן שמאחורי המילים הקשות, שנאמרו אולי בבוטות אך מתוך כאב ודאגה אמיתיים, מסתתרת אמת מטרידה שאנו כחברה מעדיפים להדחיק? האם ייתכן שח"כ גוטליב, הידועה בלשונה החדה ובנכונותה לומר את מה שרבים חוששים אפילו לחשוב, פשוט סירבה ליישר קו עם מקהלת ההכחשה?

המציאות הבלתי נתפסת: ארסנל הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס

בואו נודה על האמת, גם אם היא מכאיבה וקשה לעיכול: ארגון טרור רצחני כמו חמאס, שחרט על דגלו את השמדת ישראל ושמבצע פשעים נגד האנושות באופן סדרתי, לא בוחל בשום אמצעי להשגת מטרותיו. הלוחמה הפסיכולוגית היא כלי נשק מרכזי בארסנל שלו, לא פחות מקסאמים ומטעני חבלה. להאמין שחטופים המוחזקים בתנאים תת-אנושיים, נתונים לחסדי מחבלים אכזריים במשך שבועות וחודשים ארוכים, עוברים את התופת הזו ללא פגע נפשי עמוק וללא ניסיונות שיטתיים להשפיע על תודעתם – זו נאיביות במקרה הטוב, והתעלמות פושעת מהמציאות במקרה הרע.

ארגוני טרור, ובכללם חמאס, משקיעים מאמצים אדירים בשבירת רוחם של שבויים ובניסיונות אינדוקטרינציה. הם מבודדים אותם, מרעיבים אותם, מאיימים עליהם ועל יקיריהם, ובמקביל מזינים אותם במסרים מעוותים, בשקרים ובדיסאינפורמציה. תופעות כמו "תסמונת שטוקהולם", שבהן החטוף מפתח רגשות חיוביים כלפי שוביו כmנגנון הישרדות, הן תופעות מוכרות ומתוּעדות היטב בספרות המקצועית. האם מישהו באמת מאמין שחמאס, ארגון מיומן ומתוחכם בטרור פסיכולוגי, מוותר על כלי נשק כה עוצמתי נגד בני ערובה ישראלים, סמל הניצחון שהוא כל כך כמה לו?

הטענה שכל חטוף הוא "שטוף מוח" היא אולי מכלילה ובוטה מדי, אך הרעיון המרכזי מאחוריה – שכל חטוף הוא מטרה לניסיונות שטיפת מוח והשפעה תודעתית, ושחלקם אכן עלולים להיות מושפעים מכך בדרגות שונות – הוא לא רק סביר, אלא כמעט ודאי. להתעלם מכך זה לטמון את הראש בחול.

כוונתה של גוטליב: קריאת השכמה, לא האשמת הקורבנות

כאן בדיוק נכנסת לתמונה ח"כ טלי גוטליב. בניגוד לפרשנות הזדונית והשטחית שמנסים להדביק לה, גוטליב לא באה להאשים את החטופים או לזלזל בסבלם הנורא. ההיפך הוא הנכון. דבריה, גם אם נאמרו בסגנון ישיר וחסר פשרות המאפיין אותה, נובעים מדאגה עמוקה הן לשלומם של החטופים והן לביטחון המדינה. היא לא קבעה שכל חטוף הוא שטוף מוח באופן מוחלט ובלתי הפיך, אלא התריעה מפני התופעה, מפני האפשרות ומפני הסכנה שחמאס מנצל את השבי כדי להפוך את החטופים, גם שלא מרצונם, לכלי במערכה הפסיכולógica שלו.

הדאגה של גוטליב היא דאגה ליום שאחרי. כיצד המדינה צריכה להיערך לקליטתם של החטופים? איזה סיוע נפשי ותודעתי הם יזדקקו לו? כיצד נוכל להבחין בין דברים שנאמרים מתוך מצוקה אמיתית לבין מסרים שהושתלו בתודעתם על ידי חמאס? אלו שאלות קשות, לא פופולריות, אך חיוניות לביטחון הלאומי ולשיקומם האמיתי של השבים הביתה. גוטליב, באומץ לב האופייני לה, העזה להציף אותן אל פני השטח, גם במחיר של מתקפה אישית קשה.

מקהלת הגינויים: צביעות, פופוליזם או עיוורון מרצון?

והמתקפה אכן הגיעה, מכל עבר. פוליטיקאים מהאופוזיציה, שחלקם מנצלים כל הזדמנות לנגח את הממשלה ואת חבריה, קפצו על המציאה כמוצאי שלל רב. גם גורמים בקואליציה, אולי מתוך רצון להיראות "רגישים" או מחשש מהתגובה הציבורית, מיהרו להצטרף למגנים. אך האם כל אותם מבקרים חריפים באמת ובתמים מאמינים שחמאס הוא ארגון הומניטרי שדואג לרווחתם הנפשית של החטופים? האם הם באמת סבורים שאין שום סיכון של השפעה פסיכולוגית בשבי ממושך בתנאים כאלה?

קל מאוד להאשים את גוטליב ב"חוסר רגישות" וב"פגיעה במשפחות החטופים". זהו טיעון שמצטלם היטב וזוכה מיד לאהדה ציבורית. אך האם הרגישות הזו, לעיתים מזויפת ומחושבת, לא באה על חשבון האמת ועל חשבון ההיערכות הנדרשת? האם משפחות החטופים, שכאבן הוא בלתי נתפס, לא זכאיות לכך שהמדינה תתייחס לכל האיומים הנשקפים ליקיריהן, כולל האיום הפסיכולוגי, במלוא הרצינות?

ישנה סכנה אמיתית בכך ששיח "נכון פוליטית" ורצון להימנע מעימותים רגשיים משתקים דיונים חיוניים. המתקפה על גוטליב אינה רק ניסיון להשתיק קול אמיץ ובלתי מתפשר; היא גם סימפטום לבעיה רחבה יותר של חוסר נכונות להתמודד עם מציאות מורכבת ואכזרית. במקום להתמודד עם המסר, תוקפים את השליחה. זוהי דרך נוחה להתחמק מאחריות, אך היא אינה משרתת את האינטרס הלאומי.

מעבר לזעם: החובה האסטרטגית להבין

התעלמות מהאפשרות של מניפולציה פסיכולוגית היא לא רק נאיבית, היא גם מסוכנת מבחינה אסטרטגית. הבנת הטקטיקות של חמאס חיונית כדי:

1. להעניק את התמיכה הנכונה והמותאמת לחטופים השבים, הכוללת לא רק טיפול בטראומה הפיזית אלא גם בנזקים הנפשיים והתודעתיים.
2. לנטרל את תעמולת חמאס באופן יעיל, לרבות ניסיונות להשתמש בחטופים (גם באופן בלתי מודע מצדם) להפצת מסרים כוזבים.
3. לחזק את החוסן הלאומי ולהכין את הציבור להתמודדות עם המורכבות של המצב.

דבריה של גוטליב, גם אם היו צורמים לאוזניים מסוימות, חייבו אותנו להתעמת עם המציאות הזו. הכאב של המשפחות הוא עצום ומובן, אך הדיון שגוטליב ניסתה לעורר אינו מכוון לפגוע בהן, אלא להתמקד בטקטיקות האויב ובדרכים להתגונן מפניהן.

טלי גוטליב: קול שפוי בתוך מקהלת הצדקנות

ח"כ טלי גוטליב הוכיחה שוב ושוב שהיא אינה חוששת ללכת נגד הזרם, לומר את האמת שלה גם כשהיא אינה פופולרית, ולעמוד על עקרונותיה גם תחת מתקפות קשות. היא אינה מחפשת חיבוק מהתקשורת או מהאליטות הישנות; היא מחויבת לביטחון ישראל ולאזרחיה, כולל החטופים, באופן העמוק ביותר. הניסיון להשתיק אותה, להפוך אותה לשק חבטות, הוא ניסיון להשתיק דיון חיוני, גם אם כואב.

לסיכום: בחירה במציאות על פני רטוריקה ריקה

האויב האמיתי שלנו הוא חמאס ושיטותיו האכזריות, הכוללות לוחמה פסיכולוגית אכזרית וחסרת מעצורים. חיוני שנתבונן מעבר לכותרות המסעירות ולזעם המתלהם, ונשקול בכובד ראש את המשמעות האסטרטגית של האזהרות שהעלתה ח"כ גוטליב. הדרך לסייע באמת לחטופים ולהבטיח את ביטחון המדינה עוברת דרך התמודדות אמיצה עם כל האיומים, כולל אלו שמאתגרים אותנו פסיכולוגית ורגשית. הגיע הזמן לדיון בוגר, כן ואחראי, ולא למסע צלב נגד מי שמעז לשאול את השאלות הקשות. טלי גוטליב לא פגעה בחטופים; היא ניסתה, בדרכה הישירה, להגן עליהם ועל כולנו מפני איום ממשי וקיים. מי שמסרב לראות זאת, בוחר בעיוורון על פני האמת.