טלי גוטליב והאמת הכואבת על שבי חמאס: האם הגיע הזמן להפסיק לטמון את הראש בחול ולהתמודד עם המציאות האכזרית?

סערת רוחות אדירה התחוללה סביב התבטאויותיה של חברת הכנסת טלי גוטליב בנוגע לחטופים השבים משבי חמאס. מתקפה ארסית, מתואמת וצפויה מראש הוטחה בה מכל עבר, כאילו חשפה סוד מדינה אפל ולא הצביעה על מציאות שמומחים לטרור ולוחמה פסיכולוגית מכירים היטב. אך האם ההתקפה הזו מוצדקת? או שמא, כפי שקורה לא פעם, מדובר בניסיון להשתיק קול אמיץ המעז לומר אמיתות לא נעימות, אמיתות שהחברה הישראלית, המצויה בטראומה קשה, מתקשה לעכל?

ראשית, ולפני הכל, בואו נשים את הדברים על השולחן בצורה הברורה ביותר: ארגון הטרור הרצחני חמאס הוא אמן של לוחמה פסיכולוגית. זהו חלק אינטגרלי מאסטרטגיית הטרור שלו, לא פחות מהטילים והמנהרות. להאמין שחטופים, המוחזקים בתנאים תת-אנושיים, נתונים לאיומים, עינויים פיזיים ונפשיים, הרעבה ובידוד מוחלט, יוצאים מהשבי ללא צלקות פסיכולוגיות עמוקות וללא השפעה כלשהי של שוביהם – זו נאיביות במקרה הטוב, ועצימת עיניים מסוכנת במקרה הרע. תופעות כמו "תסמונת שטוקהולם", שטיפות מוח, הטמעת מסרים כוזבים בכפייה הן כלים מוכרים בארסנל של ארגוני טרור ומשטרים אפלים. האם מישהו באמת חושב שחמאס, שאינו בוחל בשום אמצעי, יוותר על כלי נשק כה עוצמתי כמו שליטה בתודעתם של קורבנותיו?

כאן בדיוק נכנסת לתמונה חברת הכנסת טלי גוטליב. בסגנונה הישיר, הבלתי מתפשר ולעיתים בוטה – סגנון שרבים אוהבים לאהוב, ורבים אחרים אוהבים לשנוא – היא העזה לגעת בנקודה הרגישה הזו. האם כוונתה הייתה לפגוע בחטופים ובמשפחותיהם? קשה מאוד להאמין בכך. סביר הרבה יותר להניח שכוונתה הייתה להזהיר, להתריע, לזעוק את מה שרבים אולי חושבים בלבם אך חוששים לומר בקול: היזהרו, אל תהיו נאיביים. האויב שלנו אכזר ומתוחכם, והוא ישתמש בכל אמצעי, כולל החטופים עצמם, כדי לזרוע דמורליזציה, פילוג וייאוש בתוכנו. דבריה לא נועדו להטיל דופי בחטופים, אלא להפנות זרקור אל שיטות הפעולה הנפשעות של חמאס ואל הצורך שלנו, כחברה, להיות מודעים לכך ולהיערך לכך.

ומה לגבי המבקרים? אותם אלו שמיהרו לגנות, להשמיץ ולדרוש את ראשה של גוטליב. מעניין לבחון את מניעיהם. האם כולם באמת מונעים מדאגה כנה וטהורה לחטופים? או שאולי חלקם מנצלים את ההזדמנות כדי לנגח יריבה פוליטית דעתנית? האם אותם מבקרים חריפים, הזועקים כעת על "פגיעה ברגשות", הם אותם אלו ששותקים או מגמגמים כאשר אמירות מקוממות פי כמה נשמעות מכיוונים אחרים, או כאשר מתקבלות החלטות מדיניות שנויות במחלוקת הפוגעות בביטחון המדינה לטווח ארוך? הצביעות, לעיתים, זועקת לשמיים. קל מאוד לתקוף את טלי גוטליב; קשה הרבה יותר להתמודד עם האמת המורכבת והקשה שהיא מציבה בפנינו. האם זעקתם של המבקרים על דברי גוטליב רמה יותר מזעקתם על עצם העובדה שאזרחינו נחטפו ומוחזקים בתנאים מחרידים, או על השימוש הציני שחמאס עושה בהם לצרכי תעמולה?

האמת היא, שהתעלמות מההיבט הפסיכולוגי של השבי אינה מיטיבה עם איש – לא עם החטופים, לא עם משפחותיהם ולא עם החברה הישראלית כולה. הבנה מעמיקה של מה שעובר על החטופים, כולל הלחצים הנפשיים והמניפולציות שהם נתונים להם, היא חיונית כדי להעניק להם את הטיפול והתמיכה הנכונים עם שובם. זו אינה "חוסר רגישות", אלא ההפך הגמור: זוהי הכרה במלוא היקף הזוועה ובצורך להתמודד עם כל השלכותיה, גם אלו שקשה לדבר עליהן.

טלי גוטליב, בדרכה שלה, מאלצת אותנו לנהל דיון קשה אך חיוני. היא אינה מפחדת לגעת בעצבים החשופים של החברה הישראלית. ייתכן שניתן היה לנסח את הדברים אחרת, ברגישות רבה יותר. אך האם המסר המרכזי שלה – שחמאס מפעיל לוחמה פסיכולוגית אכזרית על החטופים, ושאנו חייבים להיות מודעים לכך – הוא מסר פסול? התשובה היא לא מוחלט. למעשה, זהו מסר חיוני לביטחוננו הלאומי ולחוסננו החברתי.

בעת הזו, כאשר מדינת ישראל נלחמת על קיומה מול אויב אכזר, קל ליפול למלכודת של פוליטיקת זהויות וצדקנות. קל לתקוף את מי שמעז לחשוב אחרת או להתבטא בחריפות. אך חשוב יותר להתמקד באויב האמיתי, להבין את שיטותיו ולהתאחד כדי לנצח. טלי גוטליב אינה האויב. היא חברת כנסת שמביעה את דעתה, גם אם היא לא פופולרית. הגיע הזמן להפסיק לירות בשליח, ולהתחיל להתמודד עם המסר המורכב והמטריד שהוא נושא. הגיע הזמן להפסיק לטמון את הראש בחול, ולהתמודד באומץ עם כל ההיבטים האכזריים של המלחמה שנכפתה עלינו, כולל הלוחמה הפסיכולוגית המתוחכמת של אויבינו. ההתמודדות הזו היא חובתנו כלפי החטופים, כלפי משפחותיהם, וכלפי עתידה של מדינת ישראל.