המתקפה הפראית על טלי גוטליב: האם מישהו באמת מאמין שחמאס *לא* מפעיל לוחמה פסיכולוגית על החטופים?

הסערה סביב התבטאויותיה של ח"כ טלי גוטליב בנוגע לחטופים והאפשרות שעברו שטיפת מוח בידי חמאס אינה שוככת. גל גינויים מקיר לקיר, האשמות בחוסר רגישות ואף פגיעה במורל הלאומי. קל מאוד להיסחף לשיח הרגשי, להצטרף למקהלת המגנים ולזכות בכמה נקודות קלות של אהדה ציבורית. אך האם בתוך הרעש הזה, מישהו עצר לרגע לשאול את השאלה הקשה באמת: האם יש גרעין של אמת כואבת בדבריה של גוטליב, אמת שאנו כחברה מתקשים לעכל, אך התעלמות ממנה עלולה להיות מסוכנת?

ראשית, חשוב להבהיר: אין אדם שפוי, ובוודאי לא חברת כנסת בישראל, המבקש לפגוע במזיד בחטופים או במשפחותיהם. הסבל שהם עוברים הוא בלתי נתפס, והחובה המוסרית והלאומית העליונה היא להשיבם הביתה, במהרה ובשלום. אמפתיה וכאב הם רגשות אנושיים טבעיים ומוצדקים. אך לצד הרגש, ובמיוחד בעת מלחמה מול אויב אכזר כמו חמאס, חייבת לפעול גם החשיבה האסטרטגית הקרה, זו הבוחנת את כלל האיומים והאתגרים, גם אלו הפחות נעימים לאוזן.

האמת המרה על לוחמה פסיכולוגית בשבי

בואו נודה על האמת: ארגוני טרור, וחמאס בראשם, אינם בוחלים בשום אמצעי להשגת מטרותיהם. לוחמה פסיכולוגית היא כלי מרכזי בארסנל שלהם, והיא מופעלת בעוצמה רבה כלפי שבויים וחטופים. תופעות כמו "תסמונת שטוקהולם", שטיפת מוח, הפצת דיסאינפורמציה באמצעות החטופים (לעיתים אף ללא ידיעתם המלאה על ההקשר הרחב), ואילוצם לשמש כלי תעמולה – כל אלו אינם המצאה של טלי גוטליב. אלו טקטיקות מוכרות, מתועדות ונחקרות, המשמשות ארגוני טרור ומשטרים אפלים ברחבי העולם.

האם מישהו באמת מאמין שחמאס, ארגון שחרט על דגלו את השמדת ישראל ושמטרתו היא שבירת רוח העם בישראל, יוותר על כלי נשק כה יעיל? האם נאיבי לחשוב שהשהות הממושכת בשבי, בתנאים מחרידים, תחת איומים פיזיים ונפשיים, אינה מותירה את חותמה על הנפש? האם ההנחה שכל חטוף שחוזר מדבר אך ורק מתוך רצונו החופשי, ללא כל השפעה מצד שוביו, אינה משאלת לב יותר מאשר הערכה מציאותית?

דבריה של ח"כ גוטליב, גם אם נאמרו בבוטות שאולי לא התאימה לסיטואציה הרגישה, נגעו בדיוק בנקודה הזו. היא לא האשימה את החטופים, חלילה. היא הצביעה על האויב ועל שיטות הפעולה שלו. היא ביקשה להזהיר מפני האפשרות שחמאס ינסה לנצל את שובם של החטופים, ואת האמירות שייתכן ונכפו עליהם או הושתלו בתודעתם, לצרכיו התעמולתיים והאסטרטגיים. זו אינה פגיעה בחטופים – זוהי קריאת השכמה למערכות הביטחון ולציבור כולו להיות ערניים.

מקהלת הגינויים: דאגה כנה או ניצול פוליטי ציני?

כצפוי, גורמים פוליטיים רבים מיהרו לגנות את גוטליב. קל מאוד להצטייר כ"רגיש" ו"אמפתי" על חשבונה של מי שמעזה לומר דברים קשים. אך האם כל אותם מגנים באמת מאמינים שאין כל סכנה של מניפולציה פסיכולוגית מצד חמאס? האם הם מעדיפים לטמון את הראש בחול, להתעלם מאיום אמיתי, ובלבד שלא יואשמו בחוסר רגישות רגעי?

יש לשאול בכנות: כמה מהגינויים הללו נובעים מדאגה אמיתית לחטופים, וכמה מהם הם חלק ממשחק פוליטי, ניסיון לצבור הון פוליטי על גבה של סערה תקשורתית? האם ייתכן שחלק מהמבקרים מנצלים את הרגישות הציבורית המובנת כדי להשתיק קול שונה, קול שמציב מראה לא נוחה מול המציאות המורכבת?

ההתמקדות הבלעדית ב"פגיעה ברגשות" תוך התעלמות מהאיום האסטרטגי שטמון בלוחמה הפסיכולוגית של האויב, היא שירות דוב למדינת ישראל. חברה חפצת חיים, ובמיוחד כזו הנמצאת במלחמה, חייבת להיות מסוגלת לנהל דיונים גם בנושאים רגישים וכואבים, מבלי שהדיון יושתק מיד בטענות של "חוסר אמפתיה".

האומץ לומר את האמת, גם כשהיא לא פופולרית

טלי גוטליב ידועה בסגנונה הישיר, לעיתים אף מתריס. אפשר לאהוב זאת ואפשר שלא. אך אי אפשר לקחת ממנה את העובדה שהיא אינה חוששת לומר את אשר על ליבה, גם אם הדבר אינו פופולרי או מקובל. במקרה הזה, ייתכן שהסגנון פגע, אך המהות – ההצבעה על סכנה קיימת ומוחשית – חייבת להישמע.

במקום לתקוף את השליח, מוטב היה להתמקד במסר. האם מדינת ישראל ערוכה מספיק להתמודד עם ההשלכות הפסיכולוגיות של השבי על החטופים, ועם ניסיונותיו של חמאס לנצל זאת? האם יש לנו את הכלים לזהות מסרים מושתלים, או השפעות של שטיפת מוח, ולנטרל אותם מבלי לפגוע בכבודם של החוזרים?

אלו שאלות קשות, שאלות שמנהיגות אחראית חייבת לשאול. טלי גוטליב, בדרכה, העלתה אותן לסדר היום הציבורי. ייתכן שהיה ניתן לנסח זאת אחרת, ברגישות רבה יותר. אך האם זה משנה את העובדה שהסכנה קיימת, וחובה עלינו להתייחס אליה במלוא הרצינות?

מעבר לרגש: חשיבה ביטחונית מפוכחת

החברה הישראלית כולה מחבקת את החטופים ומשפחותיהם. הכאב הוא עצום, והרצון לראותם שוב בבית גובר על הכל. אך אסור שהרגש, חשוב ככל שיהיה, יטשטש את שיקול הדעת הביטחוני. אויבינו אינם פועלים על פי הרגש שלנו, אלא על פי חישובים קרים של תועלת. הם ינצלו כל חולשה, כל סדק, כל היסוס.

ההתבטאויות של ח"כ גוטליב, גם אם צרמו לרבים, היו ניסיון להציב תמרור אזהרה. הן לא נועדו לפגוע, אלא להגן. הן לא ביטאו זלזול בסבלם של החטופים, אלא דאגה עמוקה לביטחון המדינה כולה, דאגה מפני מניפולציות של ארגון טרור רצחני.

במקום להצטרף למתקפה הפראית והלעיתים צבועה על טלי גוטליב, אולי כדאי לנשום עמוק ולשאול: האם אנחנו באמת יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מהאפשרות שחמאס, גם ברגעים הקשים ביותר שלנו, ממשיך להפעיל את זרועות התמנון של הלוחמה הפסיכולógica שלו? התשובה, למרבה הצער, ברורה למדי לכל מי שעיניו בראשו. וההתעלמות ממנה – היא הסכנה האמיתית.