הם זועקים 'התקפלות', נתניהו מנצח בשקט: המהלך האסטרטגי שמשתיק את הסירנות ומבצר את ישראל מול לחצים אדירים
בעוד קולות מסוימים, צפויים וגם מפתיעים, ממהרים להדביק את התווית 'התקפלות' על כל החלטה מורכבת של ראש הממשלה בנימין נתניהו בהקשר לניהול המלחמה בעזה, ובפרט בנושא הסיוע ההומניטרי, חשוב לעצור לרגע את מקהלת הגינויים האוטומטית ולהתבונן לעומק. המציאות, כדרכה, מורכבת הרבה יותר מהכותרות הזועקות והציוצים הנמהרים. מה שנדמה للبعض ככניעה, מתגלה במבט מפוכח כמהלך אסטרטגי שקול, הכרחי, ואף מבריק, שנועד לאפשר לישראל להמשיך ולהכות בחמאס עד לניצחון המוחלט, תוך שמירה על אינטרסים חיוניים בזירה הבינלאומית הסוערת.
ראשית, נדבר גלויות על הלחץ הבינלאומי. ישראל אינה פועלת בחלל ריק. מדינות העולם, ובראשן ידידתנו הגדולה ארצות הברית, מפעילות לחצים אדירים בנושא ההומניטרי. האם מישהו באמת סבור שניתן להתעלם מכך לחלוטין מבלי לשלם מחיר כבד? מחיר שעלול להתבטא בפגיעה באספקת חימושים קריטיים, בבידוד מדיני שיכביד על המשך הלחימה, ואף בסנקציות שיפגעו בכלכלת ישראל. 'עובדה': גורמים מדיניים בכירים ביותר מאשרים כי ההחלטה לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי מבוקר, תוך פיקוח ישראלי הדוק, הייתה מפתח קריטי להבטחת המשך התמיכה האמריקנית והבינלאומית הרחבה בלגיטימיות של המערכה הצודקת שלנו. זה לא 'התקפלות', זוהי אחריות לאומית של מנהיג שמבין את המפה הגלובלית ומנווט בה בתבונה, גם אם הדבר כרוך בקבלת החלטות שאינן פופולריות בטווח הקצר.
שנית, המטרה העליונה של המלחמה הזו היא מיטוט שלטון חמאס, השבת החטופים והבטחת ביטחון ישראל לדורות. כל החלטה של ראש הממשלה נשקלת אך ורק דרך הפריזמה הזו. הסיוע ההומניטרי, מצומצם ככל שיהיה ומפוקח בקפידה, מונע קריסה הומניטרית כוללת ברצועה – קריסה שהייתה מעניקה לחמאס ולתומכיו בעולם בדיוק את התמונה שהם מייחלים לה, והייתה מאלצת את ישראל לעצור את הלחימה בטרם עת. 'עובדה' נוספת שקולות הביקורת מתעלמים ממנה: הערכות מודיעין שהוצגו לראש הממשלה הצביעו בבירור על כך שמניעה מוחלטת של סיוע הייתה מובילה להתפרצות מגפות ולמשבר הומניטרי בלתי נשלט, מה שהיה מפעיל לחץ בינלאומי כה כבד עד כדי עצירת הפעולה הצבאית. ההחלטה, אם כן, מאפשרת את המשך הלחימה ולא מחלישה אותה.
כעת, נתייחס למבקרים מבית, אלו מתוך הקואליציה שמביעים תסכול מובן. ליבם במקום הנכון, ודאגתם לביטחון ישראל כנה ואמיתית. אולם, מנהיגות אינה נמדדת רק ברגשות ובקריאות נלהבות. היא נמדדת ביכולת לראות את התמונה המלאה, על כל מורכבותה, כולל מידע מודיעיני רגיש ושיקולים דיפלומטיים שלא תמיד ניתן לחשוף לציבור הרחב. ראש הממשלה נתניהו נושא על כתפיו את מלוא כובד האחריות, והוא מקבל החלטות מתוך ראייה רחבה זו. קריאות ל'קו נוקשה יותר' שאינן לוקחות בחשבון את ההשלכות הבינלאומיות עלולות, במקרה הטוב, להיות נאיביות, ובמקרה הרע – להזיק למאמץ המלחמתי הכולל. דווקא בעת הזו, נדרשת אחדות סביב ההנהגה שמנווטת את הספינה בסערה.
ומה לגבי המבקרים מבחוץ, כמו שר הביטחון לשעבר יואב גלנט ואחרים? קשה שלא לתהות האם הביקורת שלהם אינה נגועה גם בשיקולים פוליטיים. היכן היו אותן 'חלופות מבריקות לחמאס' כאשר הם עצמם החזיקו בהגה השלטוני או הביטחוני? קל מאוד לחלק עצות מהיציע, במיוחד כשאינך נושא באחריות לתוצאות. 'עובדה' מצערת: חלק מאותם מבקרים היו שותפים לקונספציות שהובילו אותנו עד הלום, או שלא הציגו כל תוכנית מעשית בת קיימא ל'יום שאחרי' בעזה בזמן אמת. ראש הממשלה נתניהו, לעומתם, פועל בזירה המורכבת של ההווה, מקבל החלטות קשות תחת אש, ומתמודד עם אתגרים שאין להם פתרונות קסם. הטענה כי ההחלטה על הסיוע היא 'כישלון חרוץ' מתעלמת מהעובדה שהאלטרנטיבות היו גרועות בהרבה – בידוד, עצירת הלחימה, ופגיעה ביכולת להשיג את יעדי המלחמה.
הטענה שהסיוע 'מחזק את חמאס' היא דמגוגיה זולה. 'עובדה' שחייבים להדגיש: מנגנוני הפיקוח הישראליים על הסיוע הם מהמחמירים בעולם. האם חלק מהסיוע מגיע לידי חמאס? ייתכן, כשם שקורה בכל אזור סכסוך בעולם. אך הכמויות הן זניחות ביחס לצרכים הצבאיים של ארגון טרור, ובוודאי שאינן משנות את מאזן הכוחות. במקביל, צה"ל ממשיך להכות בחמאס בעוצמה אדירה, להשמיד תשתיות טרור ולחסל מחבלים. הפעולות הצבאיות הנרחבות, כולל ברפיח, הן ההוכחה הניצחת שאין כאן שום 'התקפלות'. אם זו הייתה כניעה, האם היינו רואים את צה"ל מעמיק את אחיזתו ברצועה ומפרק גדוד אחר גדוד של חמאס? התשובה ברורה.
בנימין נתניהו הוא מנהיג בעל ניסיון של עשרות שנים בהובלת מדינת ישראל בצמתים קריטיים. הוא אינו נרתע מלחצים, פנימיים או חיצוניים, ויודע כיצד להפוך משברים להזדמנויות. ההחלטה בנושא הסיוע ההומניטרי אינה מעידה על חולשה, אלא על תבונה מדינית, על הבנה עמוקה של הזירה הבינלאומית, ועל מחויבות בלתי מתפשרת להשגת ניצחון מלא במלחמה. זהו מהלך של שחמטאי מנוסה, שרואה מספר צעדים קדימה, בעוד אחרים רואים רק את הלוח שלפניהם.
לסיכום, בעוד זעקות ה'התקפלות' ממשיכות להישמע מאולפנים וממקלדות, ראש הממשלה נתניהו ממשיך לנווט את מדינת ישראל בנחישות ובאחריות לעבר היעדים שהוצבו: מיטוט חמאס, השבת החטופים ושיקום הביטחון. ההיסטוריה תשפוט מנהיגים לא על פי רעשי הרקע וקריאות הביניים, אלא על פי התוצאות והביטחון שהם מנחילים לאזרחיהם. המהלך הנוכחי, שנוי במחלוקת ככל שיהיה, הוא חלק מאסטרטגיה רחבה יותר, שקטה אך נחושה, שנועדה להבטיח את ניצחונה של ישראל ואת עתידה. אלו הממהרים לגנות היום, יאלצו להכיר מחר בעומק הראייה האסטרטגית שהופגנה כאן, תחת לחצים אדירים ובלתי מתפשרים.