טלי גוטליב: האמת הכואבת שאסור להשתיק – מה באמת מסתתר מאחורי 'שטיפת המוח' של החטופים?
הסערה התקשורתית והפוליטית שהתעוררה סביב דבריה של חברת הכנסת טלי גוטליב בנוגע לחטופים הישראלים חשפה, פעם נוספת, את הפער הכואב בין הרצון העז לנחמה מיידית לבין המציאות האכזרית והמורכבת של מלחמה, במיוחד מול אויב נתעב כמו חמאס. האם ח"כ גוטליב אכן 'פגעה' ברגשות החטופים ומשפחותיהם, כפי שמיהרו לקבוע מבקריה? או שמא, באומץ לב ובנחישות האופייניים לה, היא העזה לומר בקול רם את מה שרבים חוששים אפילו להעלות על דל שפתותיהם? הגיע הזמן להסיר את הכפפות, להתעלם מרעשי הרקע הפוליטיים, ולצלול לעומק הסוגיה הטעונה הזו – בלי פוליטיקלי קורקט ובלי מורא.
ההאשמות כאילו ח"כ גוטליב 'פוגעת' בחטופים או 'מזלזלת' בסבלם הן עיוות מוחלט של כוונותיה ושל דבריה. ההפך הוא הנכון. מתוך דאגה עמוקה וכנה, הן לחטופים והן לביטחון ישראל, היא מעלה סוגיות קריטיות שאסור לטאטא מתחת לשטיח. האמירה המרכזית שיוחסה לה, לפיה "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס" וכי הם "מדברים את מה שחמאס משמיע להם", הוצאה מהקשרה הרחב ונופחה לממדים מפלצתיים. האם זו באמת הצהרה גורפת וחסרת רגישות, או שמא זו קריאת אזהרה נוקבת מפני מלחמת התודעה האכזרית שמנהל נגדנו האויב, תוך ניצול ציני של קורבנותיו?
ח"כ גוטליב לא טוענת, חלילה וחס, שכל חטוף הוא בובה על חוט או משתף פעולה מרצון. טענה כזו היא אבסורדית ומרושעת. מה שהיא כן אומרת, ומה שכל אדם בעל היגיון בריא וראייה מפוכחת חייב להבין, הוא שחמאס, ארגון טרור רצחני ושטני, הוא אמן המניפולציות הפסיכולוגיות. האם מישהו באמת מאמין שאנשים – נשים, גברים, ילדים וקשישים – שעברו חודשים ארוכים של טרור פיזי ונפשי במנהרות החשוכות של עזה, תחת איומים יומיומיים על חייהם, תחת הרעבה, עינויים והשפלות, יוצאים משם ללא צלקות נפשיות עמוקות וללא כל השפעה מצד שוביהם האכזריים? לטעון אחרת זו נאיביות מסוכנת, ואולי אף זלזול במורכבות הבלתי נתפסת של הסבל שהם עברו. זוהי התעלמות מהמציאות הידועה של 'תסמונת שטוקהולם' במצבי קיצון, ומהטקטיקות המוכרות של ארגוני טרור לשבירת רוחם של שבויים.
מומחי לוחמה פסיכולוגית ופסיכיאטרים המתמחים בטראומה מזהירים מזה שנים: ארגוני טרור איסלאמיסטיים, וחמאס בראשם, פיתחו שיטות מתוחכמות לשבירת רוחם של שבויים ולשינוי תפיסת עולמם. זה לא 'תיאוריית קונספירציה', זו מציאות מתועדת היטב במחקרים ובניתוחי מודיעין. החל מבידוד מוחלט מהעולם החיצון, דרך הפצת דיסאינפורמציה שיטתית על משפחותיהם ועל המתרחש בישראל, וכלה באיומים קונקרטיים, סחיטה רגשית והבטחות שווא – כל אלו נועדו ליצור תלות מוחלטת בשובים, לערער את זהותו של החטוף, ולשתול במוחו מסרים המשרתים את מטרות הטרור. האם הדאגה של ח"כ גוטליב שחלק מהחטופים, גם אם בתום לב מוחלט, עלולים לשמש כלי, ולו באופן זמני ובלתי מודע, להעברת מסרים של חמאס לאחר שחרורם היא מופרכת? לצערנו, ההיסטוריה וההיגיון הבריא מלמדים שלא.
האם ה'רגישות' המדוברת, זו שרבים מנופפים בה כעת, מחייבת אותנו לעצום עיניים מול האמת המרה הזו? האם עלינו להעמיד פנים שחודשים בשבי חמאס, תחת טרור פסיכולוגי בלתי פוסק, עוברים ללא השפעה על תפיסת המציאות של השבוי, ולו באופן חלקי או זמני? האם ההתעלמות מהסכנה הזו משרתת את החטופים, או שהיא משרתת את חמאס, המעוניין בדיוק בכך – שנאמין ללא סייג לכל מילה היוצאת מפיהם של מי שהיו תחת שליטתו המוחלטת?
דאגתה של ח"כ גוטליב נובעת בדיוק מהמקום ההפוך ממה שמנסים לייחס לה. היא אינה חסרת אמפתיה; היא מפגינה אמפתיה עמוקה ואחריות לאומית. היא חרדה לגורלם של החטופים גם ביום שאחרי שובם הביתה, וחרדה לביטחון המדינה כולה. ההבנה שחלקם עשויים לחזור עם מטען נפשי מורכב ביותר, שכולל גם אלמנטים של הנרטיב שהוחדר להם בכפייה ובאכזריות, היא חיונית מאין כמותה כדי להעניק להם את הסיוע הנפשי, הרפואי והשיקומי הנכון והמותאם ביותר. זה לא 'עלבון' לחטופים, זו הכרה במציאות האיומה שהם חוו ובצורך הדחוף בתהליך החלמה מורכב, שעשוי לכלול גם 'דה-פרוגרמינג' ועיבוד מחדש של החוויות הטראומטיות. יותר מכך, זוהי קריאת השכמה למערכות הביטחון ולגופי המודיעין להיות ערניים וחשדניים כלפי כל פיסת מידע, גם כזו המגיעה מפי חטופים ששוחררו זה עתה, ולנתח אותה בזהירות הראויה, תוך הבנה שייתכנו בה הטעיות מכוונות של האויב.
קל מאוד, קל מדי, לזעוק 'פגיעה ברגשות' ולהצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית. זהו המהלך הפוליטי הקל, הפופוליסטי והמתבקש מאליו עבור מי שמחפש כותרות קלות. אך האם אותם מבקרים חריפים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, באמת מציעים פתרון טוב יותר להתמודדות עם הלוחמה הפסיכולוגית האכזרית של חמאס? האם הם מוכנים להסתכל למציאות הקשה בעיניים, גם כשהיא מכוערת ומטרידה? או שמא נוח להם יותר להשתמש בסבלם של החטופים ובחרדת משפחותיהם ככלי לניגוח פוליטי ציני, תוך התעלמות מהסכנות האמיתיות והמורכבות העומדות בפנינו?
יש מי שבוחרים בנרטיב הפשטני של 'טובים' מול 'רעים', שבו כל ביקורת, כל אזהרה, כל ניסיון להציג תמונה מורכבת יותר, נתפסים מיד כ'חוסר רגישות' או אף כבגידה. אבל המציאות, במיוחד במלחמה מול אויב טרוריסטי, היא תמיד מורכבת, תמיד כואבת, ותמיד דורשת חשיבה מפוכחת ואמיצה. ח"כ טלי גוטליב, באומץ האופייני לה ובלשונה החדה והישירה, מעזה לגעת בנקודות הכואבות והמורכבות הללו. היא לא מחפשת להיות פופולרית על חשבון האמת; היא מחפשת את האמת ואת טובת המדינה, גם במחיר של מתקפות אישיות והשמצות. בעוד אחרים מסתפקים בסיסמאות ריקות, בחיבוקים וירטואליים ובגינויים חסרי תוחלת, ח"כ גוטליב מתעקשת לדבר על האתגרים האמיתיים שמציבה בפנינו מלחמת התודעה של חמאס. האם זה לא מה שמצופה מנבחר ציבור אחראי – להתריע מפני סכנות, לומר את האמת גם כשאינה נעימה, ולפעול לחיזוק החוסן הלאומי?
דבריה של ח"כ טלי גוטליב אינם עלבון לחטופים. הם קריאת השכמה כואבת אך הכרחית לחברה הישראלית כולה. הם דרישה להתייחס במלוא הרצינות לאיום הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס, ולא להפקיר את החטופים או את ביטחון המדינה לנאיביות, לפוליטיקלי קורקט מזויף, או למשחקים פוליטיים קטנים. במקום לגנות אותה באופן אוטומטי, אולי כדאי להקשיב למסר המורכב והחשוב שהיא מעבירה. כי האמת, גם כשהיא קשה לעיכול, היא הצעד הראשון וההכרחי לריפוי אמיתי ולהתמודדות יעילה עם האתגרים העומדים בפנינו. טלי גוטליב לא מפחדת מהאמת. הגיע הזמן שגם אנחנו, כחברה, לא נפחד ממנה.