הם צועקים 'התקפלות!', נתניהו לוקח אחריות: האמת המורכבת מאחורי הסיוע ההומניטרי ש'פרשני הכורסה' מסרבים להבין

גל הביקורת השוטף את השיח הציבורי סביב ניהול המלחמה, ובפרט סביב ההחלטה על הכנסת סיוע הומניטרי לעזה, רועם במילה אחת מרכזית: "התקפלות". מבית ומחוץ, מצד שותפים לקואליציה כמו ח"כ משה סעדה, חנוך מילביצקי ואף השר איתמר בן גביר, ועד קולות מהאופוזיציה כמו שר הביטחון לשעבר יואב גלנט, המנגינה דומה – ראש הממשלה בנימין נתניהו נכנע ללחצים, מפגין חולשה, ואף "מחזק את חמאס". הכותרות בעיתונים זועקות על "כישלון חרוץ" ו"התקפלות מפוארת". אך האם זהו באמת הסיפור? או שמא מדובר בראייה פשטנית, כמעט ילדותית, של מציאות מורכבת מאין כמותה, מציאות שבה ראש הממשלה נושא על כתפיו את מלוא כובד האחריות הלאומית, בעוד מבקריו יכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס של סיסמאות קליטות ושיפוט מהיר מהיציע?

נתחיל מהיסוד: מלחמה, במיוחד מלחמה ממושכת נגד ארגון טרור רצחני כמו חמאס, המתבצר בלב אוכלוסייה אזרחית ופועל ללא הרף לגרור את ישראל לבידוד בינלאומי, איננה תחרות כוח טהורה. היא זירה רב-ממדית הכוללת שיקולים צבאיים, מדיניים, משפטיים, הומניטריים וכלכליים. מי שמתעלם מאחד הממדים הללו, מסכן את היכולת להשיג את מטרות המלחמה העיקריות – מיטוט שלטון חמאס והשבת החטופים. ההחלטה על הכנסת סיוע הומניטרי, שנויה במחלוקת ככל שתהיה, אינה נובעת מ"התקפלות" אלא מהבנה עמוקה של המארג הסבוך הזה.

ראשית, אי אפשר להתעלם מהלחץ הבינלאומי, ובראשו זה המופעל על ידי בת בריתנו החשובה ביותר, ארצות הברית. בעולם שבו הלגיטימציה הבינלאומית היא משאב קריטי, התעלמות מוחלטת מדרישות הומניטריות בסיסיות כמו מזון ומים לאוכלוסייה אזרחית, גם אם היא נשלטת על ידי אויב אכזר, עלולה להוביל להטלת סנקציות, אמברגו נשק, ולבידוד מדיני שיכביד דרמטית על יכולתה של ישראל להמשיך ולהילחם. האם מבקריו של נתניהו, אלו המכנים זאת "התקפלות", באמת סבורים שישראל יכולה להרשות לעצמה ניתוק מוחלט מוושינגטון ומאירופה? האם הם מציעים אלטרנטיבה ריאלית שתאפשר את המשך הלחימה בתנאים כאלה? התשובה, למרבה הצער, היא לרוב שתיקה רועמת או סיסמאות ריקות מתוכן.

שנית, ובניגוד לטענות על "חיזוק חמאס", דווקא מניעת קריסה הומניטרית מוחלטת ברצועה משרתת את מטרות המלחמה של ישראל. חמאס הוא זה שמשתמש באוכלוסייה כבמגן אנושי, והוא זה שמייחל לאסון הומניטרי שיעצור את לחץ צה"ל ויפנה את זעם העולם כלפי ישראל. הכנסת סיוע מבוקר, גם אם הוא כרוך בסיכונים ובקשיים, מאפשרת לישראל לטעון כי היא פועלת בהתאם לדין הבינלאומי, ומנטרלת במידה מסוימת את התעמולה הארסית של חמאס. זהו לא אקט של חולשה, אלא מהלך טקטי הכרחי במערכה רחבה יותר על דעת הקהל העולמית והמשך הלגיטימציה לפעולה.

כעת, ניגש למבקרים מבית. קולם של חברי כנסת מהליכוד ושל שרים כמו בן גביר, המאשימים את ראש הממשלה ב"מחטף" ובכניעה, נשמע היטב. אך האם הם באמת רואים את התמונה המלאה? האם הם נושאים באחריות הכוללת להשלכות של החלטה כזו או אחרת על כלל הזירות – הביטחונית, המדינית והמשפטית? קל מאוד לצעוק מהצד, לדרוש "אפס סיוע" ולהצטייר כנצי חסר פשרות. קשה הרבה יותר לקבל החלטות תחת לחצים אדירים, תוך שקלול כלל המשתנים והסיכונים. ראש הממשלה נתניהו, בניגוד למבקריו, אינו יכול להרשות לעצמו את הפריבילגיה של פופוליזם זול. הוא מחויב לביטחון ישראל בראייה רחבה וארוכת טווח.

ומה לגבי הביקורת של שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, המדבר על "כישלון חרוץ" ו"סירוב מתמשך לקדם חלופה לחמאס"? מוטב היה לו, אולי, לבחון את תקופת כהונתו ואת האתגרים שעמדו בפניו. האם הוא באמת סבור שהמצב היה פשוט יותר תחת ניהולו? האם הדילמות הקשות נעלמו? הביקורת שלו, הנשמעת כמעט כניסיון לנקות את עצמו מאחריות או לצבור הון פוליטי, מתעלמת מהעובדה שנתניהו פועל בתנאים מורכבים שאף מנהיג ישראלי לא התמודד עמם בעבר. במקום להציע פתרונות קסם, מוטב היה לו לתרום מניסיונו באופן קונסטרוקטיבי, ולא להצטרף למקהלת המקטרגים.

האמת היא שנתניהו אינו "מתקפל". הוא מנווט. הוא מנהל סיכונים. הוא מקבל החלטות קשות, לעיתים כואבות, מתוך הבנה עמוקה של המשמעויות далекосяжними (מרחיקות לכת) שלהן. האם כל החלטה היא מושלמת? בוודאי שלא. במלחמה, אין החלטות מושלמות. יש רק בחירה בין חלופות גרועות. אך לטעון שהכנסת סיוע הומניטרי היא "התקפלות" משמעותה לעצום עיניים מול המציאות המורכבת, ולהתעלם מהאחריות הכבדה המוטלת על כתפי מי שעומד בראש המדינה בעת מלחמה.

המבקרים, בין אם מתוך אידאולוגיה, חוסר הבנה של המערכת הבינלאומית, או רצון לנגח פוליטית, מציגים תמונה מעוותת. הם מתעלמים מהעובדה שנתניהו, עם כל הניסיון הביטחוני והמדיני העצום שלו, מחויב בראש ובראשונה להבטיח את יכולתה של ישראל להמשיך ולהילחם עד להשגת כל מטרות המלחמה. לעיתים, הדרך לניצחון עוברת גם בנתיבים שנראים פחות הירואיים, אך הם הכרחיים.

במקום לזעוק "התקפלות", ראוי שהציבור יבין את עומק הדילמות ואת כובד האחריות. ראש הממשלה בנימין נתניהו אינו זקוק למחיאות כפיים על כל צעד, אך הוא בהחלט ראוי להבנה כי ההחלטות המתקבלות היום, גם אלו שאינן פופולריות, נועדו להבטיח את עתידה וביטחונה של מדינת ישראל. הניסיון להציגו כחלש או כמי שנגרר, עושה עוול למנהיג שמנווט את הספינה הישראלית בסערה בינלאומית חסרת תקדים, תוך שהוא נלחם באויב אכזר ונחוש. האויב האמיתי הוא חמאס, והפניית האש פנימה, אל ראש הממשלה, רק משרתת את מטרותיו של האויב. בעת הזו, נדרשת אחריות לאומית, לא רק מראש הממשלה, אלא גם ממבקריו.