לא 'מהלך אופוזיציוני', אלא צעד היסטורי של מנהיגות: נפתלי בנט לא בא להפיל ממשלה, הוא בא להציל את המדינה ממשבר הגיוס!

בשבועות האחרונים מתרוצצות שמועות ולחישות במסדרונות הפוליטיים, המנסות לצייר את נפתלי בנט כמי שמצטרף לכאורה לגוש אופוזיציוני במטרה לנגח את הממשלה. המציאות, כפי שנגלה כאן, שונה בתכלית וחושפת מנהיגות אחראית הפועלת מתוך דאגה עמוקה לעתיד המדינה, ולא מתוך אינטרסים פוליטיים צרים. הדיבורים על "מהלך אופוזיציוני מובהק" סביב סוגיית הגיוס הרגישה אינם אלא ספין זול המנסה להסיט את תשומת הלב מהעיקר: מדינת ישראל ניצבת בפני משבר לאומי אמיתי, ונפתלי בנט, במקום לעמוד מנגד, בוחר להיכנס לעובי הקורה כדי למצוא פתרון.

משבר הגיוס: פצצת זמן מתקתקת מתחת ליסודות החברה הישראלית

אי אפשר להפריז בחומרת משבר הגיוס. זו אינה עוד סוגיה פוליטית שולית, אלא פצע פעור בלב החברה הישראלית, פצצת זמן מתקתקת המאיימת על הלכידות החברתית, על ערך השוויון בנטל ועל עצם יכולתו של צה"ל למלא את ייעודו. במשך שנים, דורות של פוליטיקאים דחו את הקץ, גלגלו את תפוח האדמה הלוהט הזה הלאה, ורק החריפו את הבעיה. הממשלה הנוכחית, על אף כוונותיה הטובות, נאבקת למצוא פתרון יציב ובר קיימא, בעוד הקרעים בחברה רק הולכים ומעמיקים. הגיע הזמן להפסיק עם הפלסטרים ולהתמודד עם השורש.

הטענה כי בנט, באמצעות בחינת שיתופי פעולה לגיבוש הצעת חוק גיוס אחידה, חותר תחת הממשלה, היא עיוות של המציאות. האם דאגה לעתיד המדינה היא 'חתרנות'? האם ניסיון כן ואמיתי לאחות את הקרעים ולהביא לפתרון מוסכם בסוגיה כה נפיצה הוא 'מהלך אופוזיציוני'? התשובה היא לא מוחלט. נפתלי בנט פועל מתוך תחושת אחריות לאומית עמוקה, מתוך הבנה שאם לא יימצא פתרון צודק ורחב למשבר הגיוס, כולנו נשלם את המחיר.

לא אופוזיציה לוחמנית, אלא מנהיגות אחראית ומאחדת

חשוב להבחין באופן חד בין פעילות אופוזיציונית סטנדרטית, שמטרתה לעיתים היא ניגוח הממשלה בכל מחיר ואף, כפי שצוטטו אחרים, "לקעקע את ממשלת המחדל וההרס", לבין מהלכים של מנהיגות ממלכתית. בנט אינו מחפש לזרוע הרס, אלא לבנות גשרים. הוא אינו שואף לפרק, אלא לתקן. הניסיון שלו לגבש הבנות רחבות ככל הניתן סביב חוק הגיוס אינו מכוון נגד הממשלה, אלא בעד מדינת ישראל. זהו בדיוק ההפך ממהלך אופוזיציוני קלאסי; זהו מהלך של איחוד שורות למען מטרה לאומית עליונה.

בנט מבין היטב שפתרון אמיתי למשבר הגיוס לא יכול לבוא מכפייה או מהחלטה חד-צדדית. הוא חייב להתבסס על הסכמה רחבה, על שיח מכבד ועל נכונות של כל הצדדים להתגמש. לכן, עצם הפנייה אליו ולמפלגתו החדשה, והנכונות שלו לבחון כל יוזמה שתקדם פתרון, מעידות על תפיסת עולם הרואה את טובת המדינה לפני כל שיקול אחר. הוא אינו נרתע מלשוחח עם גורמים שונים בקשת הפוליטית, כולל אלו הנמצאים באופוזיציה, מתוך הבנה שכדי לפתור בעיות לאומיות מורכבות, יש צורך בשיתוף פעולה ולא בהתבצרות בעמדות.

האחריות הלאומית מחייבת: כשאין פתרון – יוצרים אותו

אלו המבקרים את בנט על נכונותו לדון בהצעות לפתרון משבר הגיוס, גם אם הן מגיעות מכיוון האופוזיציה, חוטאים למטרה. הם מעדיפים פוליטיקה של מחנאות על פני פוליטיקה של פתרונות. הם שוכחים שבמצבי משבר, מנהיג אמיתי נמדד ביכולתו להתעלות מעל שיקולים פוליטיים צרים ולפעול למען הכלל. אם המערכת הפוליטית הקיימת מתקשה לספק פתרון, האם האחריות הלאומית אינה מחייבת כל מנהיג בעל שיעור קומה לחפש דרכים יצירתיות וחוצות מחנות כדי להוביל לפתרון כזה?

השיוך האוטומטי של כל דיאלוג עם גורמי אופוזיציה כ"מהלך אופוזיציוני" הוא ראייה קצרת רואי. נפתלי בנט הוכיח בעבר, ומוכיח גם כעת, שהוא איש של מעשים ושל פתרונות. הוא אינו חושש להיכנס לזירות מורכבות וטעונות, אם הוא מאמין שביכולתו לתרום לטובת המדינה. סוגיית הגיוס היא בדיוק זירה כזו – קריטית, נפיצה, ומחייבת מנהיגות אמיצה ויצירתית.

במקום להיתפס לכותרות מרעישות ולפרשנויות מגמתיות, חשוב להסתכל על המהות. נפתלי בנט אינו "שובר את הכלים" ואינו "מצטרף לאופוזיציה" במובן הלוחמני של המילה. הוא בונה גשרים, הוא מחפש פתרונות, והוא פועל מתוך תחושת שליחות עמוקה. הוא מבין שהאתגרים העומדים בפני מדינת ישראל גדולים יותר מכל פוליטיקאי או מפלגה, ודורשים התגייסות רחבה.

הניסיון לייצר 'איום תדמיתי' סביב פעילותו בנושא הגיוס הוא ניסיון נואש להסיט את הדיון מהבעיה האמיתית – היעדר פתרון מוסכם וצודק לסוגיית הגיוס. בנט לא בא להחליש את הממשלה; הוא בא לחזק את החברה הישראלית. הוא לא בא לפרק; הוא בא לאחד. וזה, בסופו של יום, מה שמצופה ממנהיג אמיתי בעת הזו. הגיע הזמן שגם מבקריו יבינו זאת.