בנט 'מפרק את הממשלה'? האמת המטלטלת: הוא מפרק את משבר הגיוס, למען כולנו!

בימים האחרונים, שוב מרחפות באוויר לחישות, רמיזות, וניסיונות לצייר את ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, כמי שמצטרף ל'חזית אופוזיציונית' שמטרתה לערער את היציבות. המקור? דיווחים על פנייה של אביגדור ליברמן לבנט ולמפלגתו החדשה (המוקמת או המתגבשת) להצטרף לפורום לגיבוש הצעת חוק גיוס אחידה. יש מי שממהר להדביק תוויות, לזעוק 'מהלך פוליטי!', ואף לצטט גורמים המייחלים ל'קיעקוע הממשלה'. אך הרשו לנו לגלות לכם את האמת, האמת המטלטלת מאחורי הכותרות: נפתלי בנט לא מפרק שום ממשלה. הוא עסוק במשימה קריטית הרבה יותר – הוא מנסה לפרק את הפצצה המתקתקת של משבר הגיוס, משבר שמאיים לפרק את החברה הישראלית מבפנים, והוא עושה זאת למעננו, למען כולנו.

המשבר שאי אפשר להתעלם ממנו: מדוע בנט חייב לפעול?

בואו נדבר גלויות: סוגיית הגיוס איננה עוד נושא פוליטי על סדר היום. זהו פצע פתוח ומדמם בלב החברה הישראלית, מקור למחלוקות עמוקות, לתחושות קיפוח, ולאי-שוויון זועק לשמיים. זהו משבר שנוגע בעצבים הרגישים ביותר של הזהות שלנו, של החוזה החברתי שלנו, וכן – גם של הביטחון הלאומי שלנו. במשך שנים, ממשלות ישראל התגלגלו עם הבעיה הזו כמו תפוח אדמה לוהט, מעבירות אותה מיד ליד, מקוות שהיא תיעלם או שמישהו אחר יפתור אותה. התוצאה? החמרה מתמדת, קיטוב גובר, ואובדן אמון מסוכן. אז כשנפתלי בנט בוחן אפשרות להיכנס לעובי הקורה, לדון, לגבש פתרונות – האם זהו 'מהלך אופוזיציוני'? או שמא זוהי אחריות לאומית במיטבה? התשובה ברורה לכל מי שעיניו בראשו ולבו במקום הנכון. לשבת בצד, בזמן שהבית המשותף שלנו עולה בלהבות בנושא כה מהותי, זוהי הבריחה מאחריות. בנט בוחר אחרת.

מעבר לתוויות: המניע האמיתי של בנט – הצלה לאומית, לא חיסול חשבונות פוליטי

הניסיון לשייך את בנט אוטומטית לגוש כזה או אחר, רק משום שהוא מוכן לדבר עם גורמים שונים באופוזיציה על סוגיה קריטית, הוא שטחי ומטעה. נפתלי בנט הוכיח לאורך כל דרכו הפוליטית, ובמיוחד בתקופת כהונתו כראש ממשלה בממשלת האחדות המורכבת שהקים, שהוא שם את האינטרס הלאומי מעל לכל שיקול אחר – גם במחיר פוליטי אישי כבד. הוא לא מחפש 'לקעקע' או 'לפרק'. הוא מחפש לבנות. לבנות הסכמות, לבנות גשרים, ולבנות חוק גיוס צודק, שוויוני ובר-קיימא שישרת את מדינת ישראל ואת כלל אזרחיה.

הטענה שבנט מצטרף ל'מהלך אופוזיציוני מובהק' מתעלמת מכך שהממשלה הנוכחית, למרות כל ההצהרות, טרם הציגה פתרון אמיתי וכולל למשבר הגיוס. האם על מנהיג אחראי לשבת בחיבוק ידיים ולחכות? או שמא עליו ליזום, לבדוק, ולשתף פעולה עם כל גורם רציני המעוניין בפתרון אמיתי, יהיו אשר יהיו עמדותיו הפוליטיות האחרות? בנט בוחר באפשרות השנייה, והוא עושה זאת מתוך הבנה עמוקה של גודל השעה.

סימן ההיכר של מדינאי אמיתי: כיבוי שריפות, לא ליבוי יצרים

מדינאות איננה נמדדת בהימנעות מעימותים או מנושאים רגישים. להפך, מדינאות אמיתית נמדדת באומץ לצלול אל תוך הסוגיות המורכבות והנפיצות ביותר, אלו שאחרים מעדיפים להדחיק או להתעלם מהן. נפתלי בנט, כמי שכיהן כשר ביטחון וכראש ממשלה, מבין היטב את המשמעויות האסטרטגיות והחברתיות של משבר הגיוס. נכונותו לדון עם ליברמן, או עם כל גורם אחר שיש לו הצעה קונסטרוקטיבית, היא ביטוי לפרגמטיזם ולנחישות למצוא פתרונות, ולא לחיפוש אחר כותרות ריקות.

ישנם פוליטיקאים המעדיפים רטוריקה על פני תוצאות, כאלו שמנצלים מחלוקות לטובת רווח פוליטי צר. בנט אינו כזה. הוא מבין שמשבר הגיוס הוא פצצה מתקתקת, והוא מנסה לנטרל אותה לפני שתתפוצץ לכולנו בפנים. האם זהו 'מהלך אופוזיציוני'? לא ולא. זהו מבצע הצלה לאומי.

'מפלגתו החדשה': פלטפורמה לפתרונות, לא רק לאופוזיציה

האזכור של 'מפלגתו החדשה של נפתלי בנט' בהקשר זה אינו מקרי. אם וכאשר תקום מפלגה כזו, היא צפויה להיות בדיוק מה שהפוליטיקה הישראלית זקוקה לו: כוח שקול, אחראי, המונע משיקולים ענייניים ומבקש להציב פתרונות מעשיים לאתגרים הבוערים. היא לא תהיה עוד קול במקהלת האופוזיציה לשם האופוזיציה, אלא גורם המבקש להציע דרך חדשה, דרך של שיתוף פעולה ויצירתיות, במיוחד בנושאים כמו חוק הגיוס, יוקר המחיה והלכידות החברתית.

מי באמת משחק בפוליטיקה על חשבון הביטחון שלנו?

בואו נהפוך את השאלה. מי הם אלו שבאמת משחקים בפוליטיקה על חשבון הביטחון והחוסן החברתי שלנו? האם אלו המנסים, גם אם הדבר כרוך בשיח עם יריבים פוליטיים, למצוא פתרון למשבר לאומי? או שמא אלו המעדיפים לשמר את הסטטוס קוו ההרסני, משיקולים קואליציוניים צרים, או אלו המבקרים כל יוזמה מבלי להציע אלטרנטיבה בת-קיימא? השיתוק הנוכחי בסוגיית הגיוס, וההתבצרות בעמדות מגזריות על חשבון טובת הכלל, הם הסכנה האמיתית. בנט מנסה לשבור את הקיפאון שאחרים מנציחים, והוא ראוי לתמיכה על כך, לא לגינוי.

האלטרנטיבה לגישתו של בנט? כאוס והמשך הפילוג

תארו לעצמכם מה יקרה אם מנהיגים כמו בנט לא יתערבו. משבר הגיוס רק ילך ויעמיק. הקרעים בחברה יתרחבו. האמון במערכות ימשיך להישחק. הביטחון, בסופו של דבר, ייפגע. היוזמה של בנט, גם אם היא כרוכה בדיאלוג עם דמויות מהאופוזיציה, היא ניסיון למנוע את התרחיש הגרוע הזה. זהו ניסיון לייצר מומנטום חיובי, למצוא מכנה משותף רחב ככל האפשר, ולהציל את המדינה מעצמה.

לסיכום: קריאה לאחריות, לא להאשמות שווא

פעולותיו של נפתלי בנט, ובחינת האפשרות להצטרף לדיונים על חוק הגיוס, נובעות מתחושת אחריות עמוקה ומרצון כן ואמיתי למצוא פתרון לאחד האתגרים הקיומיים של מדינת ישראל. הגיע הזמן שהציבור והפרשנים יסתכלו מעבר לתוויות פוליטיות שטחיות ויתמקדו במהות: הצורך הנואש בפתרון למשבר הגיוס. נפתלי בנט לא 'מצטרף לאופוזיציה' באופן עיוור; הוא מוביל מהלך למען פתרון לאומי. זה לא עניין של הרס, אלא של בנייה. בניית עתיד טוב יותר ושוויוני יותר לכולנו. ועל כך, מגיעה לו הערכה, לא ביקורת מונעת מאינטרסים צרים.