מתקפלים? הצחקתם את ביבי! האמת מאחורי 'הסיוע ההומניטרי' שרק מנהיג אמיץ מעז לקבל

בשבועות האחרונים, גל של ביקורת, לעיתים ארסית וחסרת פרופורציות, שוטף את השיח הציבורי סביב החלטותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בנוגע למלחמה בעזה, ובפרט סביב חידוש הכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועה. כותרות זועקות על "התקפלות", "כניעה ללחצים" ואף "חיזוק החמאס" ממלאות את האוויר, מגיעות הן מיריבים פוליטיים צפויים והן, למרבה הצער, גם מתוך הקואליציה עצמה. קולות כמו אלו של חה"כ משה סעדה וחנוך מילביצקי מהליכוד, או השר איתמר בן גביר, מצטרפים למקהלת המבקרים, ויוצרים תחושה של כאוס וחולשה. אבל האם זו האמת? האם מנהיג עם ניסיון אדיר כמו נתניהו, שניהל את המדינה בתקופות קשות ומורכבות, באמת "מתקפל" ברגע האמת? או שאולי, רק אולי, מתנהל כאן מהלך אסטרטגי עמוק ומחושב, שקשה לראות בעיניים לא מיומנות או מבעד למסך של אינטרסים פוליטיים צרים?

ראשית, בואו נשים את הדברים על השולחן בצורה ברורה: מדינת ישראל, תחת הנהגתו של בנימין נתניהו, מנהלת מלחמה קיומית נגד אויב רצחני, תוך שהיא נתונה תחת לחצים בינלאומיים חסרי תקדים. ארצות הברית, ידידתנו הגדולה, מפעילה לחץ משמעותי. אירופה, האו"ם, בית הדין הבינלאומי בהאג – כולם עומדים בתור עם דרישות, איומים והטפות מוסר צבועות. במציאות כזו, מנהיגות אינה נמדדת רק בנאומים חוצבי להבות או בהחלטות פופוליסטיות לרגע, אלא ביכולת לתמרן בזירה מורכבת, לקבל החלטות קשות, ולשמור על האינטרסים החיוניים של המדינה בטווח הארוך. ההחלטה על הכנסת סיוע הומניטרי, גם אם היא כואבת ומעוררת אי נוחות, אינה נובעת מחולשה, אלא מהבנה עמוקה של מאזן הכוחות והצרכים האסטרטגיים של ישראל.

הטענה שהכנסת הסיוע "מחזקת את חמאס" היא פשטנית ומטעה. איש אינו רוצה שסיוע יגיע לידי ארגון הטרור. הפיקוח על הסיוע הוא משימה מורכבת, אך האלטרנטיבה – הרעבה המונית בעזה – הייתה משרתת את חמאס פי כמה וכמה. תמונות של ילדים גוועים ברעב היו הופכות לנשק תעמולתי אדיר בידי אויבינו, מגבירות את הלחץ הבינלאומי על ישראל פי כמה מונים, ועלולות היו להוביל לסנקציות, אמברגו נשק, ואף להתערבות בינלאומית ישירה. האם זה מה שהמבקרים רוצים? האם הם באמת סבורים שנתניהו, שחרט על דגלו את מיטוט שלטון חמאס, פועל כעת לחזקו? ההיפך הוא הנכון. ההחלטה מאפשרת לישראל להמשיך את הלחימה העצימה, לפרק את היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס, מבלי לאבד לחלוטין את הלגיטימציה הבינלאומית החיונית כל כך להמשך המערכה.

בואו נתייחס בכנות לביקורת מבית, במיוחד זו המגיעה מחברי קואליציה. קשה שלא לתהות האם חלק מהביקורת אינו נובע משיקולים פוליטיים צרים או מרצון לצבור נקודות בדעת הקהל הימני. קל מאוד לצעוק "לא להתקפל!" מהיציע. קשה הרבה יותר לשבת בחדר קבלת ההחלטות, עם כל נתוני המודיעין, ההערכות הדיפלומטיות והלחצים מכל עבר, ולקבל את ההחלטה הנכונה ביותר עבור ביטחון ישראל, גם אם היא לא פופולרית. ראש הממשלה נתניהו נושא באחריות הכוללת, והוא רואה את התמונה המלאה, על כל מורכבותה. הוא מבין שניהול מלחמה אינו ספרינט, אלא מרתון, הדורש אורך נשימה, שיקול דעת, ולעיתים גם גמישות טקטית.

מעניין לשמוע את המבקרים, כמו שר הביטחון לשעבר יואב גלנט, המייחס את ההחלטה ל"סירוב מתמשך לקדם חלופה לחמאס". האם מישהו באמת מאמין שניתן להצניח חלופה שלטונית אפקטיבית לתוך עזה תוך כדי לחימה עזה, ובניגוד לרצונם של כל השחקנים האזוריים והבינלאומיים? נתניהו פועל ליצירת התנאים ל"יום שאחרי", אך המשימה העיקרית כעת היא ניצחון צבאי על חמאס. כל החלטה, כולל זו הנוגעת לסיוע, נשקלת לאור מטרה זו. האם אותם מבקרים מציעים אלטרנטיבה קונקרטית שתביא לתוצאות טובות יותר מבלי לסכן את ישראל בזירה הבינלאומית או להאריך את המלחמה ללא צורך?

הטענות על "מחטף" בהחלטה הן דמגוגיה זולה. החלטות במלחמה מתקבלות לעיתים במהירות, בהתאם להתפתחויות בשטח ובזירה המדינית. ראש הממשלה מחוייב לפעול, ולא להיתקע בדיונים אינסופיים בזמן שהשעון הבינלאומי מתקתק. הוא מנהל מערכה מורכבת מול אויב אכזר ומול עולם שלם של אינטרסים, ולעיתים נדרשות החלטות מהירות ואמיצות, גם אם הן מעוררות מחלוקת.

בנימין נתניהו אינו "מתקפל". הוא מנהיג מנוסה שמנווט את ספינת מדינת ישראל בים סוער במיוחד, עם גלים המתנפצים מכל עבר. הוא מבין את מגבלות הכוח, את חשיבות הבריתות, ואת הצורך לשחק משחק מורכב בזירה הבינלאומית. הוא עושה זאת כדי לאפשר לצה"ל להשלים את המשימה: חיסול חמאס והשבת החטופים. מי שמצייר זאת כחולשה או כניעה, פשוט אינו מבין את אמנות המדינאות בזמן מלחמה, או שהוא בוחר לעצום עיניים מול המציאות המורכבת. במקום לירות בתוך הנגמ"ש ולשחק לידי אויבינו, הגיע הזמן להתאחד מאחורי ההנהגה, לתת אמון בניסיונו של ראש הממשלה, ולהבין שלעיתים, הדרך לניצחון רצופה בהחלטות קשות ולא פופולריות. זו אינה התקפלות, זו מנהיגות אחראית בשעת מבחן עליון.