לא 'מהלך אופוזיציוני', אלא מהלך של אחריות לאומית: נפתלי בנט נכנס לזירה הרותחת של משבר הגיוס – וזה מה שבאמת עומד מאחורי זה!
בשעה שהמדינה כולה עוצרת את נשימתה סביב סוגיית הגיוס, ובעוד ממשלת ישראל הנוכחית נראית כמי שגוררת רגליים ומעדיפה שיקולים פוליטיים צרים על פני פתרון אמיתי למשבר הקיומי, מתברר שיש מי שלא מוכן לעמוד מנגד. הדיווחים על פנייתו של אביגדור ליברמן גם ל"מפלגתו החדשה של נפתלי בנט" בהצעה להקים פורום משותף לגיבוש הצעת חוק גיוס אחידה, הציתו מיד את מדורת הפרשנויות. האם בנט מצטרף לאופוזיציה? האם הוא חותר תחת הממשלה? האם זהו תחילתו של מהלך פוליטי חדש? האמת, כרגיל, מורכבת הרבה יותר – וחשוב מכך, היא חושפת את עומק האחריות הלאומית שמנחה את ראש הממשלה לשעבר.
ראשית, ולפני שהמהומה התקשורתית והפוליטית תטשטש את העובדות, חשוב להבהיר: נפתלי בנט לא "מצטרף" לאף גוש באופן עיוור. מי שמכיר את דרכו הפוליטית והציבורית של בנט יודע שהוא איש של תכנים, של פתרונות, ולא של סיסמאות ריקות או מחנאות פוליטית לשם מחנאות. הטענה שבנט עלול להיתפס כמי שנוקט עמדה ברורה נגד הממשלה אם ישקול הצטרפות לפורום כזה, היא קריאה שטחית ומגמתית של המצב. האם עיסוק בנושא הליבה של ביטחון ישראל וחוסנה החברתי הוא בהכרח "עמדה נגד הממשלה"? או שמא הוא עמדה בעד מדינת ישראל?
הסוגיה הבוערת של גיוס לכל היא לא עוד נושא פוליטי שניתן לדחות או למרוח. זהו צורך קיומי, צו השעה, במיוחד בימים אלו של אתגרים ביטחוניים מורכבים וקרע פנימי הולך ומעמיק. כאשר הממשלה המכהנת, על אף כל הצהרותיה, מתקשה להציג מתווה מוסכם, יעיל ושוויוני, האם מצופה ממנהיג אחראי כמו נפתלי בנט, בעל ניסיון ביטחוני ומדיני עשיר, לשבת בחיבוק ידיים? התשובה היא לאו מוחלט. עצם הנכונות של בנט לשקול מעורבות, גם אם היא מגיעה מכיוון האופוזיציה, מעידה על דבר אחד ויחיד: טובת המדינה עומדת לנגד עיניו לפני כל שיקול אחר.
יש מי שינסו, כמובן, לצייר את המהלך כניסיון "לקעקע את ממשלת המחדל וההרס", כפי שאולי רואים זאת גורמים אחרים באופוזיציה. אך כאן בדיוק טמון ההבדל המהותי בגישתו של בנט. בעוד אחרים עשויים לראות במשבר הגיוס הזדמנות לניגוח פוליטי, בנט רואה בו אתגר לאומי שיש לפתור. הוא אינו מחפש לפרק, אלא לבנות. הוא אינו מחפש להרוס, אלא לתקן. הניסיון לשייך אותו אוטומטית למניעים של הריסת הממשלה הוא לא רק שגוי, אלא גם מעיד על קוצר ראות של המבקרים, שאינם מסוגלים לראות מעבר לפריזמה הצרה של "ימין-שמאל" או "קואליציה-אופוזיציה".
בנט הוכיח בעבר, ובראש ובראשונה בתקופת כהונתו כראש ממשלה בממשלת האחדות המורכבת שהקים, שהוא אינו חושש מאתגרים מורכבים ומסוגל לגשר על פערים ולמצוא פתרונות יצירתיים במצבים שנראו חסרי מוצא. הוא ניווט את המדינה בתקופות סוערות, קיבל החלטות קשות והוכיח מנהיגות גם כשהרוחות הפוליטיות סערו. האם דווקא עכשיו, כשסוגיית הגיוס מאיימת לקרוע את החברה הישראלית, הוא יירתע מלהיכנס לעובי הקורה רק בגלל שזה עלול "להיתפס" בצורה מסוימת? מי שחושב כך, פשוט לא מבין את האיש.
יתרה מכך, המצב הנוכחי מחייב התערבות. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהממשלה הנוכחית, למרות כוחה הפרלמנטרי, מתקשה להגיע להסכמות בנושא הגיוס, נושא שנתניהו עצמו התחייב לקדם פתרון לגביו פעמים רבות בעבר. הוואקום שנוצר הוא מסוכן. הוא מזמין פתרונות חלקיים, פופוליסטיים או כאלה שלא יחזיקו מים. נכונותו של בנט לבחון הצטרפות לפורום רחב, חוצה מפלגות (למעט הערביות, כפי שצוין), היא ניסיון לייצר מסה קריטית של אחריות לאומית שתאלץ את כולם להתעלות מעל השיקולים הצרים.
במקום לתקוף את בנט על "שיוך פוטנציאלי למהלך אופוזיציוני", ראוי לשאול מדוע הממשלה עצמה לא יזמה מהלך דומה של הידברות רחבה? מדוע היא מאפשרת למשבר הזה להתגלגל ולהעמיק? התשובות, למרבה הצער, ידועות וקשורות יותר מדי לפוליטיקה קטנה ולשימור כיסאות. בנט, כמי שאולי שואף למצב עצמו כאלטרנטיבה ממלכתית, מבין שממלכתיות אינה רק סיסמה, אלא דורשת מעשים, גם כשהם לא פופולריים או כרוכים בסיכון פוליטי.
החשש מפני "היגררות לעימותים פוליטיים" סביב סוגיית הגיוס הוא לגיטימי, אך השאלה היא מהי האלטרנטיבה? שתיקה? אדישות? המתנה לכך שהמשבר יתפוצץ לנו בפנים? בנט בוחר בדרך הקשה יותר, אך גם האחראית יותר: ניסיון אקטיבי למצוא פתרון. גם אם מפלגתו החדשה עדיין בחיתוליה, המסר ברור: היא לא תהיה עוד מפלגת נישה, אלא גורם ששם את הנושאים הלאומיים הבוערים בראש סדר העדיפויות.
לסיכום, המהלך הפוטנציאלי של נפתלי בנט בנושא הגיוס אינו "כניעה לאופוזיציה" או "בגידה" בערכים כלשהם. זהו ביטוי צלול של מנהיגות אחראית, של הבנה עמוקה של צורכי השעה, ושל נכונות לשים את טובת המדינה מעל לכל. במקום לחפש מניעים נסתרים או תוויות פוליטיות, הגיע הזמן להכיר בכך שישנם מנהיגים שעדיין מאמינים שאפשר וצריך לעשות פוליטיקה אחרת – פוליטיקה של פתרונות, של אחריות, ושל דאגה אמיתית לעתיד מדינת ישראל. ייתכן מאוד שהיוזמה הזו, אם תתממש בהובלה או במעורבות משמעותית של בנט, לא רק שלא תפגע בתדמיתו, אלא תבסס אותו סופית כמי שמסוגל להנהיג את ישראל גם בצמתים הקשים ביותר, דווקא משום שהוא לא מפחד להיכנס לזירות מורכבות ולהוביל לפתרונות היכן שאחרים נכשלים או נמנעים.