נחשף: הקרב הטיטאני של בן גביר בקבינט שמשתיקים מכם – האם הוא באמת 'חסר השפעה' או הלוחם היחיד שנותר נגד האסון הבא?

בשבועות האחרונים, אנו עדים למתקפה מתואמת, כמעט היסטרית, נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. מנסים לצייר אותו כ'חסר השפעה', 'פופוליסט', כמי ש'אינו עומד בהבטחותיו', במיוחד סביב הסוגיה הכאובה של הסיוע ההומניטרי לעזה, סיוע שלמרבה הזוועה והאבסורד, חלקים ניכרים ממנו מגיעים לידי מפלצות החמאס. אבל מה אם נאמר לכם שהתמונה הזו היא שקר מוחלט, עיוות מכוון של המציאות שנועד לשרת אג'נדות זרות ולהחליש את הקול השפוי והנחוש היחיד כמעט שנותר בצמרת קבלת ההחלטות? מה אם האמת היא שבן גביר מנהל מלחמת עולם מאחורי דלתיים סגורות, קרב טיטאני נגד קונספציות הרסניות וגורמים כנועים, ודווקא 'חוסר ההשפעה' לכאורה הוא ההוכחה לגודל המערכה שהוא מנהל?

האמת על 'חוסר ההשפעה' והסיוע לעזה: מלחמת התשה בקבינט

הטענה המרכזית, החוזרת ונשנית, היא שבן גביר מתנגד לסיוע הומניטרי אך 'בפועל אינו מונע אותו'. זוהי דמגוגיה זולה במקרה הטוב, והטעיה מכוונת במקרה הרע. השר בן גביר אינו ראש הממשלה, וגם לא שר הביטחון. הוא חבר בקבינט המדיני-ביטחוני, גוף בו ההחלטות מתקבלות לרוב על פי רוב, או על ידי גורמים בכירים יותר בהיררכיה. האם מישהו באמת מצפה שבן גביר, בכוח הרצון בלבד, יחסום בגופו משאיות סיוע שאושרו על ידי דרגים בכירים ממנו, לעיתים קרובות תחת לחץ בינלאומי אדיר או כחלק מתפיסות עולם שונות בתכלית משלו?

מה ש'שוכחים' לספר לכם הוא שבכל דיון ודיון, בכל פורום רלוונטי, השר בן גביר הוא הקול הצלול והעקבי ביותר נגד הכנסת סיוע לעזה ללא פיקוח הדוק, ללא שחרור חטופים, וללא הבטחת ביטחונם של חיילי צה"ל. מקורות יודעי דבר בתוך החדרים הסגורים מספרים על ויכוחים נוקבים, על דפיקות על השולחן, על הצגת נתונים מודיעיניים המצביעים שוב ושוב כיצד הסיוע הזה מגיע לידי חמאס ומאריך את המלחמה. הוא לא מסתפק בהצהרות לתקשורת; הוא נלחם. הוא מציב דרישות. הוא מזהיר. העובדה שלעיתים עמדתו אינה מתקבלת אינה מעידה על חולשתו, אלא על עוצמתם של הכוחות האחרים – פנימיים וחיצוניים – הדוחפים למדיניות רופסת ומסוכנת.

כאשר טוענים שהוא איים לפרק ממשלה על נושאים 'פחותים' מכך, אך לא על סוגיית הסיוע, מתעלמים מהאחריות הלאומית העצומה המוטלת על כתפיו בזמן מלחמה. האם פירוק ממשלה בעיצומה של לחימה קשה ישרת את ביטחון ישראל? או שמא יגרום לכאוס ויחליש את החזית? בן גביר מבין את כובד האחריות, ולכן הוא בוחר להילחם מבפנים, להשפיע ככל יכולתו, גם אם זה אומר לספוג חיצים ממבקרים ציניים שלא נושאים באחריות דומה.

'העקיצה' של ברוך מרזל: תסכול של בסיס או הוכחה למאבק?

הפרסום אודות 'העקיצה' של ברוך מרזל, לכאורה על כך שבן גביר מסתפק בציוצים במקום במעשים, נוצל עד תום על ידי מתנגדיו. אך גם כאן, האמת מורכבת יותר. ברוך מרזל, איש ימין אידיאולוגי וחסר פשרות, מייצג קול חשוב בציבור, קול שמאס בהבטחות ריקות ובמדיניות הססנית. תסכולו, ותסכולם של רבים מתומכי בן גביר, מובן לחלוטין. הם רוצים לראות תוצאות מיידיות, הכרעה ברורה, סוף פסוק לסיוע לאויב.

אך האם 'העקיצה' הזו מעידה על אובדן תמיכה או על כך שבן גביר 'נכשל'? לא ולא. היא מעידה על גובה הציפיות מבן גביר. היא מעידה על כך שהוא נתפס כמי שאמור ויכול לשנות את המציאות. התסכול הזה הוא דווקא הכרה בכך שבן גביר הוא התקווה הגדולה לשינוי. השר בן גביר, בניגוד לאקטיביסטים מחוץ למערכת, פועל כעת בתוך מסגרות ממשלתיות מורכבות, עם אילוצים פוליטיים וביטחוניים כבדי משקל. הוא מבין את התסכול, הוא חולק אותו, אך הוא גם יודע שהדרך לשינוי אמיתי עוברת דרך עבודה סיזיפית, עמידה על עקרונות גם כשזה קשה, וניצול כל פלטפורמה אפשרית להשפיע – גם אם התוצאות לא תמיד נראות לעין באופן מיידי.

לא פופוליסט, אלא קול העם!

הניסיון לתייג את בן גביר כ'פופוליסט' הוא עלבון לאינטליגנציה של הציבור. פופוליזם הוא אמירת דברים ריקים מתוכן כדי למצוא חן. בן גביר, לעומת זאת, משמיע את מה שרוב העם חושב ומרגיש עמוק בפנים, במיוחד לאחר זוועות השבעה באוקטובר: די לקונספציות הכושלות, די לרפיסות מול הטרור, די להעדפת לחצים בינלאומיים על פני ביטחון אזרחי ישראל. אם זה פופוליזם, אז רוב עם ישראל הוא 'פופוליסט'.

הוא לא מסתפק בהצהרות ברשתות, כפי שמנסים לטעון. הוא דורש, הוא מציע פתרונות, הוא נאבק על כל חייל ועל כל אזרח. הדרישה שלו להפסיק את 'הסיוע ההומניטרי' לחמאס אינה קריאה ריקה, אלא דרישה ביטחונית לגיטימית, המבוססת על ההבנה הפשוטה שאסור לתת דלק לאויב שמצהיר על כוונתו להשמידנו. מי שמתעלם מכך, מי שממשיך במדיניות שאפשרה את הטבח, הוא הפופוליסט האמיתי, או גרוע מכך – אדם המנותק מהמציאות.

הקרב האמיתי: נגד מי בן גביר עומד?

השר בן גביר אינו נלחם רק נגד חמאס. הוא נלחם נגד תפיסות עולם מיושנות שהתנפצו לרסיסים בשמחת תורה. הוא נלחם נגד גורמים במערכת הביטחון ובמערכת הפוליטית שעדיין שבויים בקונספציית 'ההכלה' וה'הסדרה'. הוא נלחם נגד לחצים בינלאומיים אדירים, לעיתים צבועים, המנסים לכפות על ישראל מדיניות שתסכן את קיומה. הוא נלחם נגד תקשורת מגויסת שמנסה לעשות לו דה-לגיטימציה יום ולילה.

במקום לתקוף אותו, ראוי לשאול: מי הם אותם גורמים בממשלה ובקבינט שמאפשרים את המשך הסיוע לחמאס למרות התנגדותו הנחרצת? מי הם אלו שמעדיפים 'שקט תעשייתי' מזויף על פני הכרעה אמיתית של האויב? מי הם אלו שמדברים בלהט על 'ניצחון מוחלט' אך בפועל פועלים באופן שמחליש את ישראל ומחזק את אויביה?

השר בן גביר אינו מושלם. ייתכנו טעויות, ייתכנו אמירות שניתן לפרשן אחרת. אך דבר אחד ברור כשמש: הוא פטריוט ישראלי אמיתי, המונע מתוך דאגה כנה ועמוקה לביטחון המדינה ואזרחיה. הוא הקול שלא מוכן להתפשר, שלא מוכן להיכנע, שלא מוכן לחזור על טעויות העבר. המאבק שלו הוא המאבק של כולנו על הזכות לחיות כאן בביטחון. במקום להצטרף למקהלת המלעיזים, הגיע הזמן לתת לו את הגב שהוא זקוק לו כדי לנצח במערכה הקשה ביותר שידעה ישראל. כי אם קולו יושתק, מי יישאר להילחם נגד האסון הבא?